שוב הכלבה שורטת לי את הדלת, הגריזלדה הזאת יכולה לשגע אותי,
היא עושה את זה בשיטתיות כל יום ב-5 בבוקר, ואני, כבר למודת
נביחות מטמטמות, ממשיכה להתעקש ללכת לישון רק חצי שעה קודם
לכן.

(נזרוק עלי את הצעיף של יואב, נשאר עליו עוד קצת ריח שלו).

יורדות למטה.
גריזלדה נושמת עם הלשון בחוץ.
ריר מטפטף על הרצפה של המעלית.

(מה הקטע של כלבים וריר?
מעניין אם הרוק של גריזלדה חומצי מספיק בשביל לפרק את הטינופת
שיש ברצפה של המעלית של הבניין שלי...)

בחוץ קריר.
עוברות מכוניות בודדות, מאחרים לישון, משכימים קום, זה לא ממש
משנה.
אני עייפה וגריזלדה רוצה לרוץ את כל אבן גבירול.
הכלבה שלי היא משהו מיוחד.
כן, הכלבה שלי קוסמת. אתמול, כשיואב היה אצלי, היא ראתה איך גם
בני אדם נהפכים לחיות, מבויתות אמנם, אבל עדיין חיות... היא
הסתכלה עלי במין מבט עצוב כזה, אני חושבת שהיתה שם אפילו
דמעה.
היא ידעה איך הוא כל פעם עושה את זה, מופיע ונעלם, אוהב ושונא,
והיא ידעה מה זה עושה לי, כי גריזלדה היא גם קוסמת שקוראת
מחשבות.
אפילו כשאני משקרת לעצמי בראש, גריזלדה קוראת את המחשבות
האמיתיות שיש לי בתת המודע.

(חלק מהמופע של גריזלדה, חוץ מלהוציא שפן מהכובע ומפיות
מהשרוול, זה לחתוך אנשים ואז לחבר אותם. רק שהיא תמיד מתעלמת
משלב החיבור. כמו אתמול למשל, כשעשינו הופעה ליואב, והוא אפילו
התנדב למופע, היא לא הסכימה לחבר אותו.
הוא נורא התעצבן וצעק עליה, שהיא כלבה טיפשה, ולא צייתנית,
ושתפסיק כבר להזדיין עם כולם, וזה שהיא לא מחברת אותו עוד יעלה
לה ביוקר... הוא גם העליב אותה, אמר לה מילים קשות כמו "בואי",
ו"ארצה" ואפילו מצמץ עם השפתיים...
גריזלדה נעלבה... היא והגאווה הכלבלבית שלה, אז היא עשתה קסם
העלמות וחזרה רק שעתיים אחרי שהוא טרק את הדלת בדרך לרחוב...
ממש לפני שיצאנו לטיול).

איך היא ידעה שמתחשק לי גלידה, ישר סחבה אותי לשם. מוכר הגלידה
אף פעם לא מבין למה אני אוכלת גלידה כל בוקר ב-5:16 , האמת, גם
אני לא.
זאת גריזלדה שמחליטה איפה לעצור, היא החכמה מבין שתינו.
כמו אז, כשהיא היתה בעונת היחום שלה וכל כלב היה מרחרח לה את
הזנב, היא הסכימה ללכת רק עם הכלב של השכנים הזקנים שלנו, שהיה
תמיד נקי ועלה פחות או יותר כמו שכר הדירה השנתי שלי.
היא לא התפשרה על כלבי רחוב... אומנים מהורהרים... שתיינים
מדוכאים... אפילו לא על כלב משפחתי שמח שבאמת רצה לעשות לה רק
טוב... רק אותו היא רצתה, את הצ'יקמוק הזה עם התסרוקת המשונה
והמניירות האציליות שלו.
ואני נשארתי עם כל השאר.

(כל פעם היא עושה את זה הגריזלדה הזאת, תמיד אני מתחננת שתגלה
לי את הסוד הזה, איך מחברים אותו, ותמיד היא אומרת שאין לה
אפשרות, שזה חוקים של איגוד הקוסמים, ואסור.
שוב התקשרתי לציון הקוסם, למד איתי ביסודי. הילד עם הכי פחות
מזל בחיים... הוא היה הכי מכוער ותמיד כל הילדים צחקו עליו וגם
אבא שלו לא גידל אותם ביד רכה... עד שהוא נהיה קוסם והפך את
אבא שלו לתוכי שאומר כל הזמן "כססססאמק, כססססאמק..." ואת עצמו
לחצי דוגמן חצי שחקן קולנוע.
ציון יודע שכל כמה ימים הוא צריך לבוא ולחבר מישהו כי גריזלדה
נעלמה. כשאני חושבת על זה, גריזלדה אף פעם לא חיברה מישהו...
היא כנראה לא זוכרת את הקסם הזה ומתביישת להגיד.
ציון כבר היה פה כל כך הרבה פעמים שכבר התחלתי לשלם לו על זה.
מדי פעם הוא זורק משפט כמו "הייתי מעדיף שתתני לי משהו אחר"
והולך. הכי פתטי זה שכל פעם הוא מגיע בתלבושת קוסם... למרות
שזה ב-3 לפנות בוקר... הוא מתעקש ואומר שבלי זה הקסם לא יפעל
לו).

כבר 5:33 וגריזלדה מושכת אותי לגן הזה בפנקס. היא עושה חרא רק
ליד הפח הזה שכתוב עליו "צואת כלבים", היא יודעת לקרוא, כמובן,
ועושה את זה כדי שלא יהיה לי רחוק לזרוק את זה.

(להעלם היא יכולה, אבל כשזה נוגע לחרא, היא תמיד מתפנקת. לא
מוכנה להעיף את החרא עם הכוחות הטלקינטיים שלה ישר לפח, "זה
הורס לי את התדמית"...)

"יאללה, גריזי" אני מושכת אותה בחזרה.
תמיד בדרך חזרה אני נתקעת בבלטה הזאת, שהיא קצת בולטת.

(גריזלדה מחכה שאני אתקע, היא יודעת שאני אשכח ומחכה שזה יקרה
ולא אומרת לי להיזהר. היא צוחקת ואומרת שזה קטע בשביל ההוא עם
הסיגר).

אנחנו הולכות מהר.
עכשיו היא עייפה.
עולות במעלית.

(כבר לא אכפת לי שמטפטף לה הריר)

יש לי עוד שעה וחצי לישון.
היא מביטה בי במבט כלבלבי אוהב ואנחנו נרדמות מחובקות.

כשאני אקום בצהריים, כי שכחתי לכוון את השעון, היא תלקק לי את
היד ואחרי זה את הדמעות הפתטיות שלי.

(ותעשה טריק עם קלפים כי זה תמיד מצחיק אותי).