עמדתי שם והתרוצצו בראשי מחשבות על העבר ועל העתיד, פעם המקום
ההוא היה בשבילי הכול, כל העולם... הייתי מחכה ימים כל גבי
ימים כדי להגיע לשם... עמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות חיכיתי
לרגע ההוא כל כך הרבה זמן...

הוא היה מושלם כשהייתי מסתכלת לתוך עינייו ידעתי מיהו, ומהו...
היה לי כל כך חבל עליו אבל לא יכולתי לסגת אחורה...
ראיתי אותו מתקרב מרחוק כול כך רציתי לברוח, פחדתי, ידעתי שאם
הוא ידע אין לנו עתיד משותף...
שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים לאט לאט לכיוון הבניין הנטוש אותו
המקום שרק שנינו ידענו על קיומו אבל כעת יותר מדי אנשים יודעים
על המקום הזה...
הוא ניגש אליי וחיבק אותי חזק-חזק. לא יכולתי להסתכל לו
בעיניים. כל כך אהבתי אותו, אבל אם הוא היה רק מנחש מה קרה
באותו הלילה כשהו נסע להוריו... הוא לא היה נמצא פה ומחבק
אותי...
סיפרתי לו את כל האמת, אמרתי לו שכשהוא היתקשר אליי בלילה ולא
עניתי... זה לא היה בגלל שישנתי כמו שאמרתי אלא הייתי עסוקה
במישהו אחר...
והוא רק הסתכל עליי ושתק... הוא הסיע אותי הביתה ניסיתי להסביר
לו את המניעים שלי אבל הוא לא הוציא הגה מהפה...
והיום אחרי שעברה שנה מאותו הארוע, שנה מהפרידה שלנו, אני
יושבת ומתאפרת לחתונה שלו... לחתונה שלו עם החברה הכי טובה
שלי... וחושבת האם פעלתי נכון שסיפרתי לו? האם פעלתי נכון
כשאמרתי שאני לא יודעת כלום למשטרה כשהיא באה לחקור אותי בקשר
לגופה שנמצאה בבית הנטוש? האם באמת הרגתי את חברו הטוב של
אהובי או שקרה שם משהו מעבר לזה...?
אז כנראה שהשאלות האלה יטרידו אותי במשך כול חיי...