[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בוקר. אני ער כבר הרבה הרבה זמן. מ-2 בלילה בערך. ישנתי כל כך
הרבה. כאילו עברה תקופה בת 20 שנה ואני ישן. שם שיר שאוהב. שר
לי באמצע הלילה שעכשיו טוב, ובעצם עכשיו לא טוב. נאנח.

נזכר באותו הבוקר של אתמול. נשיקה שמעירה אותי. עיניים קטנות
קטנות, עם הצבע הירוק שלהם, שאם מסתכלים הרבה אפשר לגלות בהן
את החמניות שאני כל כך אוהב. נשיקה שניה באה ומכריזה שהצד השני
ער כבר מזמן. הטעם המתוק שלה בפה שלי, שכל כך אוהב אותו, והאף
הקר כמעט תמיד נוגע בי וגורם לי לחייך. רק המחשבה עליה גורמת
לי לחייך. רגליים חלקות כל כך, בוקסר, וחולצת סופרמן שהבטיחה
כבר הרבה זמן ללבוש אותה לכבודי וסופסוף קיימה את ההבטחה,
מחובקים שנינו. שני נרות דולקים, שירים שהיא בחרה, ואני כמעט
נרדם.

כמעט לפני שאני עובר ליום המחרת בהרגשה, מרגיש אוויר מהול בטעם
שלה עף אל כיוון הפנים שלי ומעיר. פוקח לאט לאט את העיניים
בטישטוש כמעט מוחלט, ורואה זוג עיניים חצי עצומות ויפות מתבונן
בי. ללא חיוך, ללא דרישה. רק מתבוננת. נראה שכבר הרבה זמן
התבוננה בי. רצתה לבדוק אם אני ער. לא רואה כמעט כלום, מחזיר
לה בחצי נשיקה של עייפות, ועוצם את העיניים.

היא אמרה שהיא נוסעת ליוון לכמעט שבוע. מה איתי? עוד געגועים?
כאילו אלה שיש לי עכשיו לא מספיקים?

באמת שרציתי להתחיל לכתוב משהו מקורי לגביה. באמת שניסיתי. אך
לא הצלחתי. המילים שיצאו מהראש אל הידיים שכותבות לא שינו את
ההרגשה שלי. היא בת 18, ולא בת 19 עדיין, ולא נסעה שוב לים עם
מוטי, לפחות ככה אני מקווה, ועוד חס וחלילה לא קרה לי משהו
בשום אוטובוס שעליתי עליו, ועוד לא הייתה לי הלוויה, אני כבר
לא רץ אחרי אוטובוסים, ולא מלא כרבולות, חוץ מאתמול בלילה
כשהיא שיחקה לי בשיער, ואני עדיין אוהב אותה, למרות שזה עדיין
נדוש, אבל לא אכפת לי להגיד את זה עד שאני אמות, ומקפיד לקרוא
את כל מה שהיא כתבה לי שוב ושוב כדי לא לשכוח אף פרט. לפחות
ככה הייתי רוצה. וכן, אני עוד מעט בן 20 ואני מבין, מרגיש,
יודע, ומבחין את הסובב סביבי. מסתכל על העבר ומרגיש את ההווה
שלי איתה, ההווה שכל כך שונה מהעבר. מרגיש שונה, מרגיש אחרת.
הרגשה טובה. עדיין חושב עלייה כשאני נוסע באוטובוס לבסיס,
מחייך כשכולם לא ומדי פעם אפילו מפספס את התחנה שלי כשאני
נרדם; על ה"מפגר" והחיוך שבא איתו כשאני אומר את דברי החוכמה
שלי.

אני קורא את מה שכתבתי. 'שפת הכנרת. אוהל קטן שמספיק לשניים.
אבנים קטנות מפוזרות על החוף, גלים רדודים של בוקר. ריח של ים.
צליל ים וכמה שחפים. הריצ'ראץ' של האוהל יורד לאט לאט. מציץ
לבחוץ, רואה את השמש עולה. מהופנט. מביט כך מספר רגעים ויוצא
החוצה. טובל רגל בתוך המים. קר. נעים. מחייך. יד עוטפת את
המותניים שלי... מהצד מופיעות פנים יפות. "בוקר טוב אורק'ה",
אומרת. החיוך הקטן שהיה על פניי הופך לחיוך רחב. "בוקר טוב
חנצ'ו.... איך ישנת?" "לא ישנתי טוב... אתה נחרת... כרגיל".
צוחק. מקרב את השפתיים שלי אל הצוואר שלה והנשיקה שמעניק לה
מדגדגת'.
חלום באמת יפה. אבל אני חושב שהוא קרוב להתגשמות. אני לא חושב
שכנרת, או אוהל על שפת הים וגלים שקטים יכולים להחליף אותה.

חושב לעצמי, איך לעזאזל היא סובלת אותי? למרות ששאלתי אותה את
השאלה הזאת מספר פעמים, היא ענתה לי בגיחוך ועוד נשיקה, שבכלל
לא התנגדתי לקבל ממנה. עם כל השטויות שלי, עם העבר הבלתי ידוע
שלי, עם ספק לגבי נאמנות מלאה שלי כלפיה, עם הודעות בלתי
שיגרתיות, ועם המרחק הגיאוגרפי הרב ביננו, ועם הצבא. מתאר
לעצמי שאם הייתי בחורה לא הייתי סומך על זה. הייתי בורח. אבל
לא מטריד אותה. היא אוהבת ומבינה, וכנראה שזה מה שחיפשתי עד
היום, כמעט 20 שנים שאת זה אני צריך. מישהי מבינה ואוהבת.
נכון, שנינו עברנו שינוי. אנחנו לא אותם אנשים לפני שנה או
שנתיים. אנשים שמכירים משתנים לנגד העיניים. כבר לא אותם חברי
ילדות בטוחים שאפשר לברוח אליהם בשעת צרה, ומכירים אנשים
אחרים, שאיתם אפשר להיות זמנית, עד שגם הם משתנים, ועד שמכירים
אנשים חדשים אחרים. ובכל התהליך הזה, הוא נכנס לתמונה. נכנס,
ומקווה שלא להפוך לחלק מהתהליך.

אתמול לראשונה, אמרתי לה מה שאני חושב. אמרתי. לא כתבתי, לא
חיברתי, לא אילתרתי, לא שרתי, אמרתי לה. בפנים. בצורת קולות
וצלילים שמתחברים למילים ומשפטים. "את יקרה לי, אני אוהב
אותך". עדיין מהדהד לי בראש. אכפתית, יפה כל כך. תחושה של
מאוהב משתנה אצלי אט אט בתחושה של אוהב. אני לא יודע אם זה
שינה בי משהו, אולי השלים. השלים דבר שהיה חסר לי הרבה. לראות
אותה, לשמוע אותה ולהרגיש אותה, דברים שכל כך רציתי וכל כך
קיבלתי, התמזגו לאושר. אני חושב על המושג הזה הרבה. אושר. אני
חושב עליו הרבה, ואני לא יודע להסביר אותו. אבל אני יודע שאני
מרגיש אותו. כי היא בסופו של דבר, הדבר שעושה לי טוב, היא
גורמת לי לאושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא אכפת לי מה
הם רוצים.

- פינת האנטיפת,
מוגש בחסות שפן
קטן והתנועה
לשחרור האפאת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/04 2:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סנאי דותן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה