יום חמישי הגיע, אני יוצאת מהבסיס עם תיק של שבוע והשיר של
Underworld - Born Slippy מתנגן באוזניים, תוך רגע המוזיקה
מתערבבת עם המשפט "החיים ההפוכים שלי".
כמו שעון חול אני הופכת את השעון כול פעם שנגמרים הגרגרים בצד
אחד, מתחיל אותו הדבר בצד השני, שום דבר לא משתנה, אותו שעון,
אותה צורה, ואני יודעת שאני לא יכולה לשנות דבר בזמן שאני
במוסד הסגור הזה, החונק הזה.
אבל מה יהיה עליי כשאצא, אומנם רחוק לחשוב על זה, ואני מעולם
לא חשבתי יותר קדימה משבוע, אבל מה יקרה לשעון החול הקטן שלי
כשיגיע הסוף לעינוי הנוכחי.
השעון גדל במימדיו, ואני היחידה שנשארת להפוך אותו, מעולם לא
הייתי צריכה קודם - הורים, בית-ספר, צבא. אלא רק חלק מהידיים
שהיו אחראיים לשעון הקטן שלי, ודווקא כשאני גדלה והשעון איתי,
זורקים אותי לבדי, לכוון את השעון, לדעת מתי להפוך את הצדדים,
להבין מתי צריך להחליף שעון.
למה אני צריכה להתמודד עם זה?
אני נשחקתי, כל השנים הייתי נעזרת בסביבה ועכשיו עם הזמן שעובר
אני מבינה שאני לבדי, עכשיו, כשאני צריכה את כל העזרה שרק
תינתן בהתנדבות.
ומה עם גרגרי החול הקטנים והספורים שלי לא יצליחו לשרוד בשעון
חול, הם יברחו לי מהר מדי ואני לא יספיק להפוך צדדים.

למה אני צריכה להתמודד עם זה?

כולם מתמודדים עם זה, חלקם הגדול לפחות חלק מזה שורדים, אבל
אני לא הטיפוס השורד, אני אזניח את עצמי, את השעון שלי, עד
שיהיה מאוחר מדי, או שמא זה הכול פחד? אולי הכול יסתדר? אולי,
אולי אבל לא בעולם הזה!!!

למה אני צריכה להתמודד עם זה?

היד שלי קטנה מדי מכדי להפוך את השעון הגדול
הגרגרים שלי מעטים מדי בשביל השעון הגדול
הזמן שלי קצר מדי בשביל לדעת מתי להפוך את השעון הגדול
האמונה שלי בעצמי קטנה מדי בשביל להתמודד עם השעון הגדול

למה אני צריכה להתמודד עם זה?