אני רוכנת מעל שידת עץ נמוכה ומנקה אותה עם מטלית לחה. הגשם
בחוץ ניתך בחוזקה על הארץ, והרעמים מתגלגלים. זהו יום גרוע
בהחלט לנקות בו את הבית, אבל החלטתי שמספיק לדחות. היום יש לי
יום חופש, ואני חייבת כבר לנקות את הבית. כל האבק פה בתוך הבית
הסגור, פשוט מחניק ולא בריא. אני משתעלת מעט מהקור, ומריחה את
הריח הנפלא של הפשטידה שהכנתי לשבת.
אני מזמזמת שיר שאני שומעת ברקע, דיסק של נירוונה שבועט בחוזקה
באוזניי. הרעמים נשמעים בקושי, ואני לבד עם המוזיקה.

לפתע אני מרימה את הראש. יש לי תחושה מוזרה ששמעתי את הדלת
נפתחת, וצעדים עמומים. לא, זה לא ייתכן. מי יכול להיכנס לבית
שלי? אני סתם מפחדת בגלל שאני לא אוהבת להיות לבד בדירה שלי,
כשחושך בחוץ, וסופה משתוללת.
למעשה, אני לא אוהבת להיות לבד בכלל...

בעוד אני מזמזמת את השיר האהוב עליי: "smells like teen
spirit", אני מרגישה משהו קר ושטוח תחת הצוואר שלי. עיניי
פוזלות מטה, ואני רואה בזווית עיניי סכין רחבה למדי עם שפיץ
יותר מידי חד...
"מי זה?" אני שואלת בבהלה. "זה לא מצחיק! איך נכנסת בכלל?"
רעם מתגלגל בחוזקה. מלבדו, הדממה שוררת. מפחידה כמו הסכין תחת
גרוני. מישהו נושם על צווארי באיטיות. נשימות חמות. אצבע קפואה
מזיזה מעט את הסכין.
"מה אתה רוצה? אין לי פה ממש כסף, אבל אתה יכול לקחת מה שאתה
רוצה... מה שאתה רוצה... רק תעזוב אותי במנוחה", אני מגמגמת.
כל גופי רועד מפחד. איך זה קרה? האם לא נעלתי את הדלת? תמיד
אני נועלת את הדלת. האדם מאחוריי מצמיד את הסכין אל גרוני עוד
יותר. אם יפעיל לחץ קל שבקלים, אני איחתך.
פה מדבר מאחורי, ואני מפחדת להסתובב אחורה. אולי אם לא אראה את
פניו, הוא יעזבני לנפשי. "עוד מעט תמשיכי לרעוד, ולא מפחד...",
קולו לוחש לתוך אוזני.
קולו נשמע מוכר, אבל נשכח, עם זאת.
האיש מושך אותי לקיר, ומצמיד אותי אליו. אפי נוגע בקיר, גופי
נמחץ אליו. הסכין נעה על גרוני בעדינות, מאיימת עליי, כאילו
הוא צוחק עליי ועל פגיעותי, מעוניין שאודה בעליונותו עליי. יד
גדולה אוספת את ידיי מעלה ומצמידה אותן אחת לשניה. השניה לוקחת
את הסכין, ואני נושמת לרווחה, לא לפני שאני מרגישה ברך מפסקת
את רגליי בכוח, ואת הסכין נדחפת בדיוק בין שתי רגליי.
השפתיים מתקרבות לאוזני, ולוחשות כמעט ללא קול: "תזוזה אחת לא
נכונה, ואני מרים את הסכין בבת אחת עם הברך שלי. תאמיני לי,
שלא כדאי שהיא תכנס לך שם...".
אני בולעת רוק, ולא זזה.
אלוהים! איך זה קרה לי? מה עומד לקרות? אני חושבת שאני יודעת,
אבל הידיעה מפחידה אותי ממש. אינני יודעת אם חוסר הידיעה הזאת,
הייתה מפחידה אותי פחות.
קול חיכוך בד בעור נשמע מאחוריי, וצעיף צמרי נכרך בחוזקה סביב
פרקי ידיי, ונקשר בחוזקה.
"בבקשה... אל תעשה לי כלום...", אני מתחילה לבכות.
כמה אצבעות סותמות את פי. אני מפסקת את שפתיי בכדי לנשוך אותן,
אולם הסכין שבין רגליי מזכירה לי לא לעשות שום צעד פזיז.
הסכין נמשית, ועוברת בחריץ ישבני, ובמעלה גבי, מעבירה בי רטט
של קור ופחד ודגדוג. הסכין חוזרת שוב למקומה בין רגליי. יד
גדולה שהתחממה מעט בינתיים, מושטת אל קדמת גופי. היד נכנסת תחת
חולצתי, וגורמת לי לצמרמורות.  היא נעה בסיבובים קטנים, כאילו
היא לא יודעת אם לעלות מעלה, או מטה. היד עולה מעלה. אני נושכת
את שפתיי, מתאמצת לא לצעוק. כף היד תופסת בחוזקה את חזי,
וגורמת לי לפלוט צעקה קטנה.
"ש...", אני שומעת מאחוריי.
"חתיכת מניאק בנזונה...", אני מסננת מבין שפתיי.
הוא צוחק. המניאק צוחק! צחוק חרישי ואז מילים בוקעות מפיו:
"כבר ציינתי בפנייך שלא כדאי לך למרוד? עדיף בשבילך, בשביל
שנינו, שתשתקי ותעשי כל מה שאני אומר".
דמעה קטנה צצה מזווית עיני. אני עוצמת עיניים. תירגעי, תירגעי,
יהיה בסדר. הנבל הזה עוד ישלם, הו-הו איך שהוא ישלם...
"מממ... את לא לובשת חזייה...", הוא לוחש.
תחשבי על משהו אחר, אני מנסה לשכנע את עצמי. לא לתת לו את
התענוג ליהנות  מהעובדה שאני מפחדת, מכך שהכוח בידיו. הוא צמא
שליטה וכוח, ואני לא אעניק לו את התענוג לקבל את זה, לא אצלי.
חולה נפש ומין.
אלוהים, גם אם אני אצעק, איש לא ישמע. למה הלכתי לגור במושב
מבודד, כזה שאיש אינו יודע את שמו ומקומו חוץ מתושביו? חשבתי
שבמקום כזה, אין פשע. כולם מכירים את כולם. מה אעשה?  
משמאלי יש בית פרטי נוסף, אך הוא במרחק של כמה מאות מטרים. הם
לא ישמעו אותי צועקת. מימיני יש את הפרדס הגדול, המציין את סוף
היישוב.
איש לא ישמע אם אצרח. איש לא ישמע אם אבכה. איש לא יידע אפילו
אם אמות...
איש, מלבד זה שמאחוריי.
היד יורדת מטה לתוך מכנסי הטריינינג שלי. הגומי יורד מטה. אני
רועדת בצורה לא רצונית. היד נתחבת לתחתונים הפשוטים שלי. השיער
עדיין רטוב מהמקלחת.
הוא כנראה באמת מאוד חרמן אם הוא מסוגל להסתכל עליי בכלל עם
החולצה המגעילה והגזורה הזאת והטריינינג המהוה הזה.
טיפשה! על מה את חושבת? הוא סוטה. סוטה שנכנס לבתים של נשים
בודדות כדי לאנוס אותן, ומי יודע מה עוד. הוא אפילו לא ראה את
הפנים שלך. מה אכפת לו אם את נזירה או זונה, אימא או רווקה,
מכוערת או יפה. גם אם היית מתלבשת כמו בקוטב, הוא עדיין היה
מנסה לגעת בך, להכניס את הידיים המטונפות האלה לגוף שלך, כמו
שהוא עושה עכשיו. אצבע אחת חודרת לתוכי. אני מתכווצת, ומתפללת
שהסיוט הזה ייגמר כבר. המכנסיים שלי נופלים, ונעצרים בסכין.
הוא אוחז בה, ומורה לי בעזרתה לפסק את הרגליים. הוא מוריד את
מכנסיי. הוא מאוד חכם, אם הוא לא נותן לי להתכופף ולהוריד אותם
בעצמי. אם זה היה כך, הייתי בועטת בו לאחור. אבל אני לא יכולה
לזוז, והוא דואג להזכיר לי בכל רגע שיש לו סכין.
התחתונים שלי גם נופלים מטה, ואני רועדת מקור, עירומה וחשופה
ופגיעה בפני גבר שעלול לעשות לי הכל.
ידיו מטפסות מקרסוליי, דרך שוקיי, ירכיי וביניהן, ככל שהוא
עצמו עולה מעלה. הוא מתיישר מאחוריי, אני מרגישה את הגוף הרחב
שלו נצמד אליי. שקט.
הוא מתרחק קצת ואומר: "אני עדיין מאחורייך ושומר על כל תנועה
שלך. אל תזוזי ואל תסתובבי".
אני שומעת אבזם חגורה נפתח, רוכסן נפתח. בגדים נופלים. שיניים
נוקשות מקור. אלה השיניים שלי, ואחריהן, שיניו נוקשות.
הוא נצמד אל אחוריי, זקפתו מתחככת בעגבותיי. אני בולעת רוק
ועוצמת עיניים חזק. חזהו הרחב נצמד לגבי הצר, שערות גופו
משתפשפות בחלקות עורי. נשימותיו על אוזני, צווארי, יורדות מטה
עם שפתיו.
אלוהים, למה הוא גורם לי לסבול כל כך?!
רגל אחת נתחבת בין רגליי, אצבעות מלטפות את ידיי הקשורות,
ויורדות מטה אל חזי. הוא חופן אותו בחוזקה, וגורם לי להתכווץ
בתוכי. חוד הסכין מתפתלת על עורי, עוברת בכל קימוריי, מצמידה
אותי אל  הקיר עוד ועוד. אני כמעט הופכת לחלק מן הקיר. כמה
הייתי רוצה להיות חלק ממנו!
צליל מתכתי נשמע. סכין נושקת לרצפה קרה. הוא תופס עם ירכיו
החזקות את ירכיי, ומצמיד אותן זו לזו. אני לא מסוגלת לזוז
וכמהה להכות אותו, להעיף אותו ממני.
הידיים אוחזות בחולצה החתוכה בצווארון, תופסות את שני צדדיה,
ואז קורעות את החולצה באבחה אחת. קרעי החולצה נושרים מטה. אני
נצמדת עוד לקיר, פטמותיי משתפשפות בבליטות הקטנות של הקיר.
אצבע אחת מגששת את דרכה אל בין רגליי, ונעה שם. לוטפת, חודרת,
מסתובבת.
גופי בוגד בי, ואגני מתחיל לנוע בלי שליטה.
"טוב לך?" הוא לוחש כנחש ארסי.
"לא...", אני נאנחת.
"שקרנית!" הוא צוחק לי.
שתי אצבעות חודרות לתוכי, הוא משתפשף בישבני.
"הפה שלך אומר משהו אחד, וגופך משהו אחר. כל הנשים
שקרניות...", הוא אומר.
"איך אתה מעז?" אני מתפרצת.
סטירה עזה נוחתת על ישבני.
"את, אל תדברי אליי ככה! שמעת?" קולו מקפיא את אוזני, אף יותר
מהקור בבית. "אני יכול לזיין אותך, לקרוע אותך עד שתצעקי מכאב,
שתתחנני שאחדול, ואני יכול להתחשב בך ולענג אותך כך שתצעקי
מהנאה. את בוחרת...".
אני שותקת. "איך אני יכולה ליהנות כשאתה מכריח אותי לשכב
איתך?!"
"מממ.. את יכולה, ועוד איך!", הוא מנמיך את קולו שנית.
הוא מתכופף, ואני מרגישה פיסת בד, כנראה מחולצתי הקרועה, נעה
על גופי, סביב שדיי, סביב רגליי, בין רגליי. הוא מניע את הבד
במהירות, ואני כולי רוטטת. הבד יוצא החוצה. "לא נראה לי שאת כל
כך סובלת, כמו שהבד הזה רטוב...", הוא נושק לשכמותיי, לכתפיי,
לצווארי, ובמורד עמוד השדרה. הוא עולה מאחוריי שוב, מסיר את
משקפיי ומניח אותם בעדינות על הרצפה. אני חשה בבד נקשר בחוזקה
סביב עיניי.
הוא מסובב אותי אליו, ומשעין את כף ידו על כתפי, מנמיך אותי
לרצפה בחוזקה.
"תכרעי ברך", הוא מצווה, "ותרדי לי".
אני מתחילה לבכות. הוא סוטר לי. "אל תבכי! תהיי בשקט, ותעשי את
זה כמו שצריך!" איברו חודר לתוך פי בבת אחת. כף ידו מאחורי
ראשי, והוא מניע אותו לכיוון אגנו, מכניס את איברו עד הסוף,
כמה שיכול היה להיכנס. אני מוצצת לו, ומנסה לדמיין שאני יורדת
לא מתוך הכרח. הוא חודר לתוך פי חזק, אני שומעת אותו נאנח,
שורט את כתפיי, ואז מרגישה את האשכים שלו רועדים מעט. הוא גומר
לי בפה.
אני חשה בחילה עמוקה, ויורקת את הכל החוצה.
שוב סטירה חזקה נוחתת על לחיי.
האינסטינקט הראשוני שלי, הוא להושיט יד אל הלחי הפגועה. הלחי
שורפת לי. האינסטינקט השני שלי הוא לנגוס חזק ככל יכולתי
באיברו שכפי הנראה מיטלטל מולי. "קומי", הוא פוקד עליי, ואז
ידיי הקשורות מזכירות לי, שהאינסטינקטים שלי לא שווים כלום,
כמו שאני כרגע לא שווה כלום. לפחות לא בעיני החיה הזאת.
"אני לא יכולה... הידיים שלי קשורות", אני לוחשת בהכנעה.
ידיו אוחזות בי בחוזקה תחת  בתי השחי שלי, והוא מרים אותי
בעוצמה. ידיו, השריריות ככל הנראה, מזכירות לי בזה הרגע כמה
הוא חזק, וכמה אני חלשה וחסרת אונים.
אני מתנשפת בכבדות, בעוד נשימותיו כבר סדירות.
הוא מצמיד אותי שוב לקיר, בטני צמודה לקיר הקר, מצויה שוב
בתנוחת המוצא שלנו. הוא נושק שוב ושוב לעורי. אני מתחילה
להרגיש איך אני מתחילה להתרטב, בעוד מחשבות מוזרות משתלטות על
ראשי, כמו: האם אני לא נורמלית? בזה הרגע, גבר אונס אותי,
מכריח אותי לשכב בניגוד לרצוני, ואני נהנית! יותר מזה, אם זה
לא היה כזה כוחני, אני חושבת שזה עשוי היה להיות הסקס הכי טוב
שהיה לי בחיים. לא ככה דמיינתי אונס. כמו ששמעתי, גברים
שאונסים, עסוקים בלכבוש, בלכפות את עצמם על הנשים, לא לענג
אותן!
אצבעותיו בועלות אותי, מענגות אותי, מרעידות אותי. כל התחושות
שבתוכי מתערבלות בי כמו סופת ציקלון הסוחפת עימה הכל.
אני מרגישה את איברו משתפשף בי. הוא מרחיק אותי מעט מהקיר,
מקמר  את גבי, מפסק את רגליי וחודר אליי בחוזקה. אני צועקת,
והוא לא מרחם עליי. חודר לתוכי חזק שוב ושוב ושוב בעוצמה, דוחק
את עצמו לתוכי, גונח, נאנח.
הגניחות נשמעות לי מוכרות, אבל אני מתארת לעצמי שכולם גונחים
פחות או יותר אותו דבר, ואני בכלל לא יכולה להתרכז בשום דבר,
לא חושבת על שום דבר.
הוא צובט חזק את מותניי, את ישבני, מכה בי עליו. אני מרגישה את
בשרי מאדים, כואב, חשה כאבים מלווים בעונג. הוא נושך אותי
בצוואר כדי שלא אזוז, ואני מרגישה כמו כלבה שכלב מיוחם נושך
בצווארה בכדי שלא תזוז, בועל אותה והיא לא יכולה להתנגד.
גניחותיו מתגברות, ואני מתחילה להתנשף במהירות, חשה באיברו
מתחכך בתוכי, בגופו מתחכך עליי. מבלי לרצות, אני רועדת מתשוקה,
נושכת את שפתיי ונהנית. אני אוהבת את זה חזק, כוחני, מוחלט.
הוא גומר בתוכי, ואני מודה לאלוהים שאני עם גלולות, למרות
שממחלות, זה לא יציל אותי.
"מה את חושבת?" הוא שואל פתאום.
"אני מקווה שמישהי לא העבירה לך איידס, ושאתה לא מנסה להתנקם
במין הנשי בגלל זה..."
הוא מגחך. "אני מבטיח לך שאין לי מחלות. מה עוד עבר בראש היפה
שלך?" הוא מלטף את שערי.
"למה לעזאזל לא אנסת אותי מהר ולמה אתה לא בורח כבר כמו שפן
עלוב, עם הזין מקופל בין הרגליים", עניתי במהירות, לא יודעת
למה גיליתי לו.
הוא צוחק. "יש לך דווקא הרבה אומץ, יחסית למצב בו את נמצאת.
ומה את חושבת על אנסים?"
"לענות לך בכנות?" אני שואלת.
"אהה..." הוא נושך קלות את גרוני מאחור, מגרד עם שיניו את
עורי, טועם אותו בקצה לשונו.
"שאנסים הם גברים עם בעיות חמורות של בטחון עצמי נמוך, בעיות
של גבריות ובעיות של מיניות. לא עומד להם במצב רגיל, או שאף
אחת לא רוצה אותם ובגלל זה הם כופים את עצמם".
הוא צוחק. "לא נראה לי שאני סובל מבעיות בכוח גברא, ואני בטוח
שאת יודעת את זה... וממש לא חסרות לי נשים".
"אז למה אתה עושה את זה?" אני עדיין מתנשפת.
"בגלל שאני נהנה לראות אותך משחקת אותה נזירה צדקנית. את נהנית
לא פחות ממה שאני נהניתי".
"איך אתה קובע את זה? באיזו זכות?"
"אני אולי גבר, אני אולי לא הכי חכם בעולם, אבל אני יודע מתי
אישה נהנית", הוא מלטף בעדינות את פטמתי, ונושך אותה. אני
קופצת. "חוץ מזה, שרציתי להגשים את הפנטזיה שלך. אני יודע
שתמיד רצית לנסות סאדו-מאזו של ממש".
אני משתתקת. איך לעזאזל הוא יודע את זה?? הוא מכיר אותי? הוא
חקר עליי? הוא גם מציצן בנוסף על הכל? מי יודע כמה זמן הוא עקב
אחריי, צפה בי...
"את רוצה לדעת מי אני?" הוא שואל.
אני מהססת. מצד אחד אני סקרנית מאוד, מצד שני, אומרים שהסקרנות
הרגה את החתול... "אני אחסוך לך את התהיות", הוא מניח את
אצבעותיו סביב ראשי, ומתיר את הקשר של הבד. ריח זיעה גברית קלה
ומשכרת חודרת לנחיריי.
אני פוקחת עיניי. האור החזק מסמא אותן, ואני ממצמצת עד שהראייה
חוזרת לעיניי.  "יוגב?!" אני המומה.
האקס שלי, אותו לא ראיתי יותר משנה.
"מממ..מה?? מה?... איך נכנסת? מה זה היה??" אני מגמגמת.
הוא צוחק, ומדבר בקול הרגיל שלו, שכבר הספקתי לשכוח: "נשאר
עדיין בידי המפתח מאז שגרתי איתך, וחזרתי מתאילנד לפני
שבועיים. זוכרת שהתקשרתי אלייך לפני חודש ואמרתי שאני חוזר
לארץ, שאני לא יודע מתי בדיוק אחזור, ושכבר אפתיע אותך?"
"נו?" לבי הולם בקצב.
"אז... הפתעה!!!"