חומר למחשבה


קרה לכם פעם שקמתם עם תחושה מגעילה?
תחושה כזאת שאומרת שיהיה לכם יום רע, שבוע רע, שנה רעה, חיים
רעים?
שסתם ככה ישבתם על כסא והייתם שקועים בעבודה כלשהי, או שסתם
שכבתם על המיטה ובהיתם בתקרה, ולא הבנתם מה לעזאזל אתם עושים,
לאיפה החיים האלה מובילים אתכם?
קרה לכם פעם שחשבתם שאין בכלל משמעות לקיום שלכם, שאתם סתם
יצור חי בשם אדם, אחד מבין מיליארדי בני-אדם כמוכם, ואף אחד
בכלל לא מודע לכך שאתם קיימים?  קרה לכם פעם שעשיתם כל יום את
מה שעשיתם אתמול, שלשום ובשבוע האחרון? שידעתם שזה בדיוק אותו
דבר שתעשו מחר, מחרתיים ובעוד חודש?
שגלגל החיים חוזר על עצמו, החיים חוזרים על עצמם- כל כך
משעממים, כל כך ריקים מתוכן, כל כך לא שווים שבכלל יתקיימו?
שלילה אחד, פשוט עצמתם עיניים וידעתם, פשוט ידעתם שגם אם מטה
קסמים (או מטה המוות) פשוט ייטול אתכם לעולם אחר שכולו טוב (או
רע, תלוי איך התנהגתם...), לאיש לא יהיה ממש אכפת?
חשבתם פעם שכל העולם נגדכם, שהחיים מכשילים אתכם, שאף אחד לא
ממש מבין אתכם, לא ממש אוהב אתכם (להוציא אולי את אימא ואבא,
וגם זה לא תמיד...) ושאין לכם יותר חשק או כוח לכלום? שבא לכם
לפעמים להצטמק ולקטון לנקודה קטנה וזעירה ולהיעלם לאיזו פינה,
ופשוט לא לחשוב, לא להרגיש, לא להיות...

אני קמה בבוקר ועושה את כל מה שאני עושה כל הזמן. לפעמים לא
אכפת לי.
לפעמים אני חושבת שהייתי פשוט רוצה להפסיק את מעגל השעמום
הנורא הזה, של מעגל הקסמים, של ההרגל ששואב אותך לתוכו, ואתה
לא מסוגל לצאת.

אני מרגישה לפעמים כמו זומבי. חיה מבחוץ, הולכת, אוכלת, מדברת,
עובדת... הכל כרגיל. אבל בפנים, בפנים אני מתה. הלב שלי מת,
המוח שלי מת, כי כל יום שעובר אני גוססת ומתקרבת למוות הנפשי
והרגשי יותר ויותר, העצב והייאוש על כך שהכל חוזר על עצמו, על
כך שהחיים שלי למעשה אינם מובילים אותי לשום מקום, שאין לי יעד
בחיים, שאין משמעות לקיום העלוב שלי, מכרסמים בתוכי אט-אט ולא
נותנים לי מנוח.

לפעמים אני מדחיקה את הצרות שלי, את המחשבות, הבעיות והרגשות
השליליים שלי לאיזה מקום נסתר במוח שלי. כאילו שאם לא אחשוב על
כך, זה למעשה לא קיים.
זה לא נכון, ובתוך תוכי אני יודעת את זה. יודעת שעד הפעם הבאה,
הכל יהיה רגוע ושקט, אבל אלה רק פני השטח. מבפנים הכל גועש
ורועש ומאיים להתפרץ בכל רגע.
וכשאבן אחת קטנה של עצב, בדידות או כל קושי הכי קטן שאתקל בו
תיפול פנימה, הר הגעש יתפרץ.
הר הגעש יתפרץ ויציף אותי בכאב ובדמעות שלא יפסקו, דמעות שאבכה
בתוכי, דמעות שאבכה לתוך הכרית כדי שאיש לא יראה, איש לא יידע.
בין כה וכה איש לא יבין.

למרות שאני מאמינה שלכל אדם יש את סימני השאלה האלה שמכרסמים
בתוכו, את רגעי השבירה העדינים האלה שקורעים אותו מבפנים, אני
מחכה שהר הגעש יירדם שוב, כי איני יכולה לסבול את כל הרגשות
העצורים האלה שצורבים אותי מבפנים, לא מסוגלת להתמודד איתם.
עצוב, אבל נכון. אם לא אנסה להחביא אותם, אני אשתגע. אני אהיה
אומללה כל הזמן. אני אתפרק לחתיכות.

לפעמים בא לי לבוא למקום מבודד שיהיה רק שלי, ואני פשוט אעמוד
ואצרח לתוך השמים את כל מה שיושב לי על הלב, עד שלא יישאר לי
קול. אני אפול לאדמה ואבכה, עד שלא יישארו לי דמעות. אני אחשוב
על זה עד שאני אחלה ואגסוס, אבל בסוף אני אבריא ואחזור לחיים
מחודשים ובריאים.
אבל זה לא יקרה. זה לא כל כך פשוט.

אני מרגישה כאילו שהחיים מציבים לנו מהמורות בדרך כדי שניפול
וניכשל, כדי שנתחזק ונתחשל. אבל למה? למה החיים כאלה לא
הוגנים? למה הכל לא היה יכול להיות כל כך פשוט ורגיל ומסודר?
למה אנחנו לא מסוגלים להנות ולשמוח, ולהיות פשוט מאושרים ולקבל
את כל מה שאנחנו רוצים, וגם להעריך את זה?
למה גם כשסוף סוף קורה לנו משהו טוב, אנחנו לא יכולים להנות
ממנו כמו שצריך, להעריך אותו ולשמור עליו מכל משמר? למה אנחנו
חייבים, פשוט חייבים להרוס את זה במו ידינו, או פשוט לעמוד
חסרי אונים כשמישהו גוזל את זה מאתנו?

אני עומדת ומחכה. אני לא יודעת למה. אולי שהמזל לפתע ייפול
לחיקי, שהאהבה הנצחית תיפול לתוך זרועותיי הפתוחות, שכל שארצה
יתגשם, שאני אהיה בריאה ומאושרת כל חיי, שלעולם לא אזדקן, לא
אבכה, לא אתעצב. שלעולם לא אפגע, לא אפגע באחרים.
וזה לא יקרה. זה לא ייפול עליי ככה סתם אם לא אעשה כלום, אם
אעמוד סתם ככה, בוהה בשעון הזמן שממשיך לנזול.
וזה לא יקרה, גם אם אחליט לקחת את חיי בידיי, כי תמיד יקרה
משהו שיפיל אותי, שיצחק לי, שיבעט בי כשאפול לצד הדרך.

אני הולכת בדרך שהחיים מתווים לי, מציבים לי בדרך סימני דרך.
חצים שמובילים לכל מיני סמטאות ללא מוצא. אני הולכת לאיבוד,
אבל אסור לי להפסיק את המרוץ הזה של החיים נגד הזמן, כי אני
חייבת להספיק להגיע ליעדים שהחיים הציבו לי, שהחברה הציבה לי,
שהמשפחה הציבה לי. אה, כן, גם ליעדים שהצבתי לעצמי. שוליים ככל
שיהיו. טיפשיים ככל שיהיו. עלובים ככל שיהיו. דמיוניים ככל
שיהיו.

אני נמצאת במלכוד. אם לא אגשים את עצמי כביכול, כפי שרוצים
שאגשים את עצמי, אם לא אעמוד בציפיות של העולם, אני אנבול.
אם אחליט לקום, וכנגד העולם, כנגד הסיכויים, ופשוט אסתובב
בעולם ואחפש את עצמי, כולם יגידו לי שאני הורסת לעצמי את
החיים. אני אדע שאני הורסת לעצמי את החיים.
הרי ברור שבין כה וכה לא אמצא כלום. כי כל מה שארצה אמור
להימצא בהישג ידי. אני לא יכולה "לחפש את עצמי", כי אני כאן
תמיד, ורק הסביבה משתנה.

והיעדים קורצים לי, וצועקים לי: "קדימה! אין זמן, אין זמן!".
כמו בצבא שאומרים לך: "50 שניות, רוץ מסביב לחצר, דקה ליפול
ולעשות כפיפות בטן, שעתיים לסיים את המשימה הזאת..."
וזה לא נגמר. לכל דבר יש זמן, ועד שהדד-ליין לא מגיע, אתה לא
קולט כמה שהזמן הוא מושג חמקמק ונשגב, משום שלעולם, אבל לעולם
לא תוכל להשיג אותו, לעצב אותו לפי רצונותיך.
כולם עושים את אותו מסלול, ואף אחד לא קולט את זה. כולם
משתתפים במרוץ, שחוץ מאלוהים, איש לא יודע מתי ואיך הוא נגמר.
אולי תמות מאיידס בגיל 30, וכולם ינטשו אותך; אולי תמות בגיל 5
בפיגוע וכל הפוליטיקאים ינצלו את המוות שלך למטרותיהם; אולי
תמות בגיל 70 בשינה ללא ייסורים; אולי תמות בגיל 62 מדלקת
ריאות בבדידות איומה, כי לקופת חולים נמאס לטפל בך, והם
מתקמצנים על כסף לניתוח ולתרופות שאין לך.

אתה נולד, גדל בבית, משחק בגן, לומד בבית הספר 12 שנה בשביל
לקבל תעודת בגרות. אולי תהיה תלמיד טוב, אולי לא. בכל מקרה
כמעט בטוח שתצטרך להשלים או לשפר, או לפחות לעשות מבחן מטומטם
שאין לו שום משמעות, אבל בכל זאת אתה חייב לעשות אותו-
פסיכומטרי. אחר- כך תתגייס. אולי לא, כי תשתמט. אולי כן ואז
תהיה קרבי ותהפוך למכונת מלחמה משומנת ללא רגשות, ואולי בכלל
תהיה עובד רס"ר. זה לא משנה, ורק אחר כך אתה יודע את זה. בין
כה וכה תמות, בין כה וכה תמיד תהיה בטוח שאחרים עושים יותר
בית-זונות, תמיד תתלונן על התנאים, על היציאות...
תשתחרר מהצבא. אולי תתחיל לעבוד בעבודה מזדמנת, אולי עבודה
מועדפת. עם המצב הכלכלי של היום, הבועה בה חיית תתנפץ, ובטח
תהיה מובטל ומיואש. נכון שיש מובטלים עם שבעה ילדים כבר שנה,
אבל לך זה לא משנה. אתה משתגע בבית, מטפס על קירות.
אולי אם חסכת, תצא לחו"ל. אולי לשבוע באירופה, אולי חצי שנה
בטרקים בתאילנד או בג'ונגל נידח באמריקה הלטינית, אולי תחיה
שנה בארצות הברית.
זה לא משנה. גם אם תברח מהמדינה המגעילה הזאת, העולה בלהבות
והמתפרקת לך מול העיניים, אתה לא תברח מהמציאות. לכל מקום יש
את החרא שלו, ומתישהו תגלה אותו. אולי תגלה שהחרא של המדינה
שלך יותר טוב, ותחזור, ואולי לא, אבל בכל מקרה תמשיך באותו
מרוץ.
לעבוד, להרוויח כסף כדי שתלמד לתואר מטומטם באוניברסיטה או
במכללה, כדי שתעבוד במשהו טוב יותר (אך לא פחות מתיש) ולהרוויח
עוד כסף.
מתישהו תקנה דירה קטנה, אולי מכונית. תסתכל על העתיד בעיניים
צעירות- פעורות וורודות, ותחשוב איך החיים מחייכים אליך.

עד שהם ירקו לך בפרצוף...

אתה תחליף חברות, תחליף אהבות. הלב שלך ישבר, תשבור לבבות, עד
שתמצא (או תחשוב שתמצא) את אהבת חייך.
בגיל ארבעים תמצא את עצמך גרוש, ככל הנראה, מואס בחיים. תתפוס
את הראש בידיים ולא תבין מה לעזאזל עשית עד עכשיו, לאיפה הזמן
נעלם? למה בזבזת כל כך הרבה זמן בעבודה לא מספקת, עם אישה לא
מספקת, בחיים לא מספקים?
אתה תעביר איכשהו את הזמן עד הפנסיה (כלומר, אם עדיין תחיה),
ואז תחיה בלי כבוד, בעליבות (אלא אם כן אתה עשיר, כי כסף קונה
הכל) עד שתמות.

אנחנו יודעים שככה החיים שלנו ייראו, לא משנה מה אנחנו עושים,
לאיפה אנחנו הולכים, ובכל זאת ממשיכים. למה???

סבתא שלי אמרה לי פעם פתגם חכם ביידיש: "האדם מתכנן תוכניות,
ואלוהים צוחק..."