"תבדקי אם המפתחות שלי על המדף", הוא זרק לי פתאום.
מה מפתחות מה, פתאום הוא רוצה את המפתחות. לפני חצי שעה
כשצרחנו אחת על השני וזרקתי לו "אם לא מתאים לך, אתה מוזמן
ללכת", אז הוא לא חיפש את המפתחות ועכשיו פתאום כן...
הוא עושה את זה לפעמים, לוקח את המפתחות ונעלם לכמה שעות.
בהתחלה הייתי שואלת לאן הוא הלך והוא היה מפטיר תשובה מפוקפקת
בסגנון של "ישבתי בפאב לנער ת'ראש מהיום", מה שלא היה הגיוני
כל כך כי הוא ממש לא טיפוס של לשבת בפאבים לבד ועוד פחות מזה
של יציאות ספונטניות. אחרי כמה פעמים הפסקתי לשאול והתחלתי
לפחד.

שאני אבדוק בכיסים במכנסיים? אני?! כן אני!
פעם אחת הוא נרדם מוקדם ומצאתי את עצמי מחטטת בכיסים במכנסיים
ופוחדת פחד מוות למצוא איזו שהיא ראייה מפלילה. מספר טלפון לא
מוכר, פתק, פתקית לא מזוהה של הויזה, משהו.
לא מצאתי כלום.
בפעם אחרת הסתכלתי בנייד שלו, חיפשתי SMS מרשיע, שיחות עם
מספרים לא מוכרים, שמות של נשים לא מוכרות בספר טלפונים.
גם שם לא מצאתי כלום.
כבר לא ידעתי מה לחשוב... היה נעלם ככה לכמה שעות או כשלא היה
נעלם היה יושב בבית בוהה בטלויזיה, לא ממש מודע לנוכחות שלי
בבית.
ניסיתי לדובב אותו, להבין איך קרה שנעלם ככה הקסם, שהוא לא
כתמול שלשום.

חשבתי לעצמי - אולי הוא לא נמשך אלי יותר? נכנסתי לאינטימה
ויצאתי משם בנזק של 627 שקלים. לבני תחרה סקסיים, כותונת
משגעת, אפילו ביריות קניתי.
בהזדמנות הראשונה לבשתי את הרכישה החדשה וחיכיתי לו ככה כשחזר
מהעבודה. הוא הגיע והסתכל עלי, חייך חיוך קטן, נתן לי נשיקה על
השפתיים וישב לראות אפקט הפחד ב-AXN. פאקינג אפקט הפחד כשאני
לבושה במאות שקלים של תחרה!
הבנאדם העדיף לראות איש מקריח ושמן אוכל אף של חזיר מאשר לבזבז
שעה של הנאה צרופה עם אישתו. שיחנק.
בפעם אחרת החלטתי להפתיע אותו ובישלתי ארוחה רומנטית מהממת. מה
לא הכנתי, בדקתי עשרות מתכונים באינטרנט ואפילו התקשרתי לאמא
שלו לקחת מתכון לעוגה שהוא נורא אוהב.
כשהגיע הביתה ישבנו לאכול הוא החמיא לי על הארוחה המצויינת,
הדליק סיגריה ועישן אותה איתי ליד השולחן, וברגע שסיים אותה
קם, אמר לי שהוא צריך קצת שקט אחרי העבודה והלך. נעלם. חזר רק
אחרי שנרדמתי.

כשהכרנו הוא היה האיש הכי מפתיע בעולם.
היה שולח לי פרחים לעבודה, סתם ככה בלי סיבה מיוחדת. היה מחביא
לי פתקים בארנק או שולח לי מיילים מצחיקים עם שירים קטנים.
גם אחרי החתונה היה משקיע, לא עובר לידי בלי להחליק ליטוף או
להחלף כמה מילים עם הפופיק שלי.
מתי שהוא במהלך הדרך הקסם הזה נעלם... ואני מוצאת את עצמי עם
כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה סימני שאלה מאיימים מעל הראש שלי
שאני מרגישה כאילו גשם כבד עומד לרדת כל רגע.

"המפתחות שלי? הלו? את שם?" טון הקול שלו הראה סימנים של חוסר
סבלנות. הסתכלתי עליו ואמרתי לו - "אתה לא הולך לשום מקום עד
שאתה פעם אחת ולתמיד אומר לי מה לעזאזל קורה פה!"
הוא עצר לרגע, ראיתי שהוא מנסה לנסח מה שהוא רוצה להגיד לי. זה
היה סימן רע...
אחרי שתיקה מעיקה של כמה דקות הוא אמר לי בעיניים מושפלות
"מצאתי דירה, אני עובר לשם שבוע הבא".
האדמה פערה את פיה ורצתה לבלוע אותי, השמיים נפלו ועמדו
מילימטר מעלי, הכל הסתובב... הכל הסתחרר! רציתי להעלם, לצרוח,
רציתי להקיא...
לא יצאו לי מילים מהפה, לא יצא לי קול בכלל מהפה, הרגשתי שאני
נחנקת לגמרי. הסתכלתי עליו בתדהמה כשהוא שיחק עם המפתחות בכף
היד שלו. כף היד שלו! זאת שנגעה בי כל כך הרבה פעמים, זאת
שחיבקה אותי כשבכיתי עד שלא נשארו דמעות, כף היד שלו שליטפה לי
את השיער עד שנרדמתי, כף יד - חמש אצבעות שמחזיקות כרגע את הלב
שלי ומוחצות לאט לאט עד שיתפוצץ.

עצמתי את העיניים, הייתי חייבת לעצום את העיניים. אם לא הייתי
עוצמת את העיניים הייתי מתחילה לבכות לידו ולהתחנן ולשאול
ולנדנד וזה בדיוק מה שאסור לי לעשות כרגע.

כשפקחתי אותן הוא כבר לא היה.



24.7.04