אם הייתי אומר לכם עכשיו שאני מענה חתלתולים קטנים, שובר להם
את העצמות הקטנות שלהם אחת אחת ונותן להם לדמם לאיטם למוות,
כנראה שהייתם מסתכלים עליי בזעזוע ומנענעים בראשכם לסלידה.
קראו לזה מזוכיזם, אני פשוט קראתי לזה כיף.
זה התחיל בקטן, הייתי מדליק נר בחדר ובודק כמה זמן אני יכול
להחזיק את היד מעל הלהבה לפני שהייתי צריך להזיז אותה בכאב.
כבר בפעם הראשונה הבנתי שאני לא אזיז אותה מהסיבה הזו. אני
אזיז אותה כי אני רוצה, כי אמא קראה לי לאכול, כי יש תוכנית
טובה בטלוויזיה, אבל אני לא אזיז אותה כי כואב לי.
אח"כ כבר נעשיתי מומחה, ידעתי לשרוף את עצמי במידה המתאימה כך
שאף אחד לא ישים לב או במקומות שבהם אף אחד לא יסתכל.
משם הדברים רק התקדמו. הייתי מדי פעם קונה בחנות הקטנה בפינה
אולרים קטנים כאלה, עם קוצץ ציפורניים, והייתי חותך את עצמי.
כל פעם חתך קטן, לא מזיק, אפילו לא מדמם, רק כדי לראות את
השריטה על הגוף. הייתי מצייר ציורים מרהיבים על הגוף שלי,
דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לעשות.
יום אחד ידי החליקה מעט וממש נחתכתי, ירד לי דם והסכין הייתה
תקועה ברגל. בגלל שזו הייתה סכין קטנה הפציעה לא הייתה חמורה.
באותו יום גיליתי משהו חשוב, אחרי שעברתי את השלב של החתכים
הקטנים דבר לא יספק אותי חוץ מהקזת דם.
קניתי סכין מנתחים קטנה, כזו שלפעמים היו מחברים לתחבושת
האישית בצבא, והייתי חותך. לפעמים ברגל, לפעמים ביד, לפעמים
בבטן. תמיד בחשאי.
ההורים שלי התחילו לחשוד כשמצאו תחבושות ספוגות בדם בפח, הם
ניסו לברר מה זה היה אבל אמרתי להם שסתם נחתכתי מזמן כשחתכתי
סלט והראיתי להם חתך שהכנתי מבעוד מועד. מאותו יום כבר לא
חתכתי את עצמי בבית, רק בחוץ.
כשעברתי לגור לבד כבר התקדמתי הלאה, הייתי מבעיר את הנר הקטן
שלי ומחמם מעליו את הסכין. למדתי לחתוך באותו מקום כדי שלא
יישארו סימנים רבים מדי.
לאט לאט הבנתי שכנראה גם זה לא יספיק.
יום אחד יצאתי לפאב, לבד, כמו שהייתי עושה לפעמים ודחפתי בטעות
את אחד החבר'ה הגדולים יותר ליד הבאר. הבחור העיף לי אגרוף
לפנים שהפיל אותי על הרצפה ואפילו גרם לי לאבד הכרה.
יום למחרת הגעתי ודחפתי מישהו אחר בכוונה.
אחרי זה הכל השתנה. מצאתי אנשים שהיו מוכנים להרביץ לי, אפילו
בלי ששילמתי להם והייתי נפגש איתם תכופות.
בסופו של דבר ניגשה אליי בחורה וביקשה גם להרביץ לי. חשבתי
שהיא לא יכולה להגיע לרמות של שלושת הבחורים הקבועים שלי, שהיו
גדולים ממנה בהרבה. ניסיתי לסרב אך היא התעקשה. לאחר שיכנועים
רבים הסכמתי לתת לה לנסות ואם היא תצליח היא תעבוד בשבילי. כבר
מהמכה הראשונה ידעתי ששלושת הבחורים שלי ריחמו עליי ולא נתנו
את כל מה שהיה להם. פיטרתי אותם מיד, כמובן, והם מצידם פיצצו
אותי במכות.
שירלי הייתה מומחית לכאב, היא הביאה איתה שוט, אזיקים ועוד כל
מיני אביזרים כאלה ואחרים. היא לימדה אותי דברים על כאב שלא
ידעתי שקיימים.
ואז, יום אחד, היא עזבה.
ניסיתי לחזור אל השלושה שלי, אל הסכינים שלי, אל הנר שלי, דבר
לא עזר. ניסיתי אפילו למצוא בחורות אחרות, אבל אף אחת לא ידעה
את העבודה כמוה, דבר לא היה אותו דבר.
היו לי שתי אפשרויות, להתאבד במעשה אחרון של כאב אולטמטיבי, או
להמשיך לחיות ולסבול את הכאב הקיים כשלא יכולתי לקבל את מה
שרציתי יותר.
כבר בערך חמש שנים שאני מענה את עצמי, כואב בכל פעם שאני נזכר
בה, בכל פעם שאני מסתכל על התמונות שלה.
כולנו מענים את עצמנו.
וכמובן שחבריי שמחו לעזור לענות אותי, מדי פעם אחד מהם שואל מה
שלומה ואם שמעתי ממנה לאחרונה, אני שותק בתגובה והוא הולך עם
תחושת ניצחון ומקדיש פחות מחשבה לעבודה המסכנה שהוא תקוע בה,
מרגיש קצת יותר חזק.
אז אני מענה חתלתולים, ביג דיל, כולנו מענים מישהו. |
