שבת בערב ואני בדרכים בדרך לחתונה. זה אמנם לא הזמן הכי טוב
לנסוע, אבל, מה לעשות, הווסרמנים הזמינו אותי ואני ברוב יוהרתי
אישרתי מיד  ש"אל תדאגו אני אגיע ויהי מה!".

את הווסרמנים, זוג בני 50, אני מכיר מזמן, עוד מהתקופה שהייתי
לומד אצל גילה, הווסרמנית, נגינה על פסנתר. השנים עברו ויותר
מכמה שכנים כעוסים לא ראיתי מזה, אבל את הקשר עם הווסרמנים
טיפחתי. מה לעשות, הם גרים בדירה שממול להורים שלי.
עכשיו, עידו ווסרמן, הבן שלהם מתחתן ואני מוזמן. הבן היקר הזה
נסע לחפש את עצמו בנפאל, מצא את עצמו עם איזו מישהי שהכניס
להריון ועכשיו הם מתחתנים. עכשיו תורי לחפש.
למען האמת, זה בכלל לא צריך להיות קשה להגיע לחתונה. הרי על
ההזמנה יש הוראות ברורות. כל מה שאני צריך זה להגיע ל"גני
הדובשניות", שזה בסך הכול 200 מטר מצומת עכור. לא שאני יודע
איפה זה צומת עכור, אבל הסבירו לי, שאם אני נוסע מהבית שלי כל
הזמן דרומה ואז כשמגדל המים הישן מימין אני לוקח בצומת הבאה
ימינה, עולה על גשר ההצלה ואז אם אני לוקח בפניה השלישית
שמאלה, אז אני כבר ממש שם. פשוט.

רק מה? אני כבר נוסע שעה ומגדל מים לא ראיתי, אף אחד מהסביבה
לא שמע על צומת עכור ולמעשה הטיפ הכי מועיל שקיבלתי היה פרצוף
עכור של "איך הגעת לפה?!", שעשתה לי גברת שמנה עם סלים.

עכשיו כבר החשיך לגמרי, אין לי מושג איפה אני ואני מרגיש איך
הבטן שלי מפתחת ידידות אמיצה עם הגב שלי. הכול בגלל שהחלטתי
לצום החל מ17:00 כדי שיהיה לי תיאבון בארוחה שתוגש. טוב, חשבתי
לעצור באיזו תחנת דלק ולקבל תדריך. אולי גם יש להם איזה
קיוסק.

לרוע המזל, כשאני מגיע לתחנה, יש כבר איזה זוג מהודר שמדבר עם
המתדלקת וכל שאר המתדלקים נראים לי בני 6. מאחר ואני כבר מאחר
בשעה, אני מחליט שמותר לי להיות קצת ישראלי.

"תגידי את יודעת במקרה איך מגיעים מפה לגשר ההצלה?", אני
נדחף.
"רגע חכה שנייה מותק, אני קודם מסבירה להם איפה זה גני
הדובשניות", מתרה בי המתדלקת.

גני הדובשניות? זה המקום שלי!
"אתם במקרה גם לחתונה של הווסרמנים?", אני שואל את הזוג.
"כן! מה גם אתה?!" הם עונים בפליאה.
"סליחה, אולי אתם יודעים איפה זה צומת הפרפר?" נדחף קורבן
שלישי. כן, גם הוא לווסרמנים.

שעה אח"כ והרכב שלפני מתחיל להאט ונכנס לתחנת דלק. זו כבר
השלישית. 7 מכוניות מחכות שם חוץ משלי ובכולם מוזמנים לחתונה
של הווסרמנים. בנוסף, על אופנוע מרוצים רוכבת נגה, החברה לשעבר
של עידו, שרוצה למנוע ברגע האחרון את החתונה שהיא מכנה "הטעות
הגדולה ביותר שעידו הולך לעשות". אפילו הטלפונים הרבים למכרים
שכבר הגיעו לחתונה לא עוזרים לנו הרבה. הבנו מהם שהנוכחות לא
מרשימה במיוחד. למעשה, חלק מאלה ששם בכלל מוזמנים ל"גני
הדיבשונים", שזה מהצד השני של הקו הירוק. כנראה שהרעב הכריע
אותם ואת הצ'ק של הזוג רצון, הווסרמנים יצטרכו לפדות איכשהו.
אנחנו גם מצליחים לגלות שאנחנו ממש מפספסים, כי האוכל פשוט
מצוין. בקשר לדרך אין להם מושג. הם הגיעו לשם במזל.
"מי מתחתן ביום שבת?!" מתרעם עוזי, חבר של עידו עוד מהצבא.
כאילו שזה משנה. גם ביום שלישי לא היינו מוצאים את המקום .

אותי זה כבר ממש לא מעניין. כבר חישבתי מזמן מה הייתי יכול
לעשות בזמן האבוד הזה, אם רק הייתי נשאר בבית. הייתי קורא את
המאמר שיש לי לסכם עד להרצאה ביום שני והייתי מקפל כביסה, מכין
אוכל לכל השבוע, מנקה את המראה בשירותים ועוד היה נשאר לי זמן
להתפרש על הספה מול הטלוויזיה.

הדקות חולפות במרץ ולבסוף אנחנו נשברים. החתונה תתקיים בין אם
נהיה שם ובין אם לא. אז הזוג המהודר, שפגשתי בתחנת הדלק,
אחראים לעוגה, עוזי מארגן מוזיקה מתוך המכונית שלו, אני קונה
כמה בקבוקי משקאות וככה ממשיכים לחלק את העבודה, בין כל
המוזמנים. לבסוף קורמת לה עור ועצבים מסיבת החתונה הלא רשמית
של הווסרמנים. חופה אין כאן, אבל זה לא מפריע לאף אחד, כי
ממילא גם את הווסרמנים אין כאן. לעומת זאת, אני מכריז,
ש"המסיבה שלנו הרבה יותר שמחה מכל מה שיכול להיות שם". כתגובה,
כך נדמה לי, נקניק נוחת לי על העורף. יש לי הרגשה שאני יודע מי
זאת.

עד שהמסיבה האלטרנטיבית שלנו מסתיימת, נדמה לי שאנחנו מונים צי
שלם של מכוניות. הווסרמנים מתקשרים כל פעם למישהו אחר ושואלים
איפה הוא ומה קורה, הרי זה כל-כך פשוט להגיע. חוץ מזה, אם כבר
עצרנו למסיבה משל עצמנו, אז חבל שלא הצטרפנו למסיבה
האלטרנטיבית השנייה שארגנו המוזמנים שהגיעו לים המלח. מסתבר
שאחד המוזמנים שם הוא ברמן במקצועו ובמקרה לחלוטין היה לו בר
שלם במכונית.
יומיים לאחר מכן, אני פוגש את הווסרמנים החדשים. לא להאמין כמה
קרוב הייתי. עוד פניה אחת וכבר ממש הייתי שם. פשוט מדהים.
לא נורא, עוד מעט ברית לתינוק. אני כבר מתחיל לחסוך מראש לדלק.