כשהייתי קטנה, האמנתי שיש במקום כלשהו מדרגות לאלוהים.
מדרגות שיובילו אותי לשיחה אישית עם אלוהים, כמה קיטשי שזה
עלול להישמע.
הייתי הולכת ברחוב, ופתאום - 'אינטואיציה נשית' כזאת - קופצת,
מרימה רגל ומנסה לראות אולי, אולי יש שם מדרגה בלתי נראית,
שקופה, לאלוהים.
היה את המקום הזה ביסודי שלנו, מאחורי הפרגולות, שם הייתי
בטוחה שיש את המדרגות לאלוהים, ותמיד בהפסקות הייתי הולכת לשם
ומחפשת אותן. כאילו שהייתי מוצאת אותן. אם הייתי פוגשת את
אלוהים, הייתי שואלת אותו כ"כ הרבה שאלות. אני זוכרת שאמרתי
לעצמי שאני אשאל אותו אם הוא באמת קיים. זה דבר מטומטם לחשוב,
הרי איך אפשר לשאול משהו קיים אם הוא קיים או לא, ואם הוא לא
קיים - איך אפשר לשאול אותו שאלה?
הייתי קטנה, תמימה, בכיתה א' לכל היותר, וכבר אז התחלתי
לתהות.
מעניין איך אלוהים נראה, או האם הוא נראה. בוא נתחיל מזה - האם
הוא קיים בכלל?
מה הוא עושה ואיך? האם יש לו שרביט קסמים, והאם הוא באמת קורא
מחשבות?
אולי בכלל אלוהים הוא נקבה, כמוני? אולי אני אלוהים ואני לא
יודעת את זה בכלל?
אם הייתי אלוהים, הייתי אלוהים טוב. אני לא חשבתי שזה כ"כ קשה
להיות אלוהים, הרי הוא כל יכול. האם הוא יכול למנות עוד
אלוהיים קטנים שיעבדו בשבילו, ובעצם הוא לא עושה כלום?