אני לא אגיד לה את זה.
אולי, מתישהו, היא תבין (שוב) לבד.

פתאום אמרתי לך דברים נורא מכוערים. ועברו כמה דקות. ושכחתי.
הזכרת לי בכך שהפנית את הראש, ואז פשוט הלכת.
ביקשתי ממך להבין, אבל לא יכולת.
בעצם, רציתי שתביני שהבנתי, אבל חוצפה מצדי לדרוש ממך את זה.
מה שלא יכולתי לעשות, זה להגיד לך שבסך הכל נבהלתי. דברים שפעם
רציתי הפכו לרצון עכשווי, ולא יכולתי לתת לזה לקרות. לא יכולתי
להגיע שוב למצב שאני רוצה משהו כל כך, בצימאון. כי כשאני צמאה,
כמו כל יצור אנושי אחר, אני חייבת לשתות. ואם אין מקור מים
באזור, ואין דרך להרוות את הצימאון הזה, פשוט מתייבשים. כמה
פעמים אפשר להתייבש באותם חיים?
אם אפשר יהיה לא לדרוש מים, אם אוויר יספיק, אני רוצה את זה
ככה.
הנה, נזכרתי שעבר לי (או שהעברתי בכוח?).
רציתי לנשק אותך. אני תמיד ארצה.
זה משהו שידעתי מהרגע הראשון, ולא יניח לי כנראה לעולם.
מוזר, כי אני לא מבקשת יותר מזה.
כאילו, רק לזה יש כוח לגרום לי להרגיש כאילו כבשתי את העולם
כולו.