אמא, אותי עם מעט סבל ילדת לפני 24 שנה. אותי ילדת, בתך
הבכורה. עם השנים הבאת לעולם את אחי ו-2 אחיותיי היקרים, שאותם
אני מאוד אוהבת, ועם השנים נטעת בי את תחושת האכזבה. לא אומר,
כי אינך דואגת לי ולא אומר, כי אינך אוהבת אותי. אך יש מין
תחושה כזאת, שאת מחפשת אחר ריב איתי. עכשיו, שאני כבר לא גרה
בבית, הכל שונה. אנחנו פתאום מסתדרות מאוד, ועצוב לי מאוד
להבין ולדעת, שכאשר אני גרה באותו בית עם אמא שלי, איתך- האישה
שילדה אותי, אנחנו לא מסתדרות וכל הזמן רבות. דמעות חונקות את
גרוני בזמן כתיבת המכתב, ובכלל בכל הזדמנות, שיצא לי לחשוב על
כך. ואולי טוב שכך, טוב שאת הבית עזבתי, ככה אני נהנית מאמא-
חברה כמו שתמיד רציתי, כמו שאצל חברותיי תמיד ראיתי. אמא,
רציתי שתדעי, שאותך אני אוהבת. תנסי להבין אותי לפעמים, גם אם
אני לא בסדר. הרי אני רק בן אדם ואף יותר מזה, בתך, בשר מבשרך,
ויש לי מגרעות ויש לי חולשות, אבל זה לא הופך אותי לבן אדם רע
או פחות טוב מאחרים.

באהבה רבה,
בתך הבכורה.