אם ישנו דבר, שדמיטרי שנא לעשות יותר מאשר לקום מוקדם בבוקר,
זה היה להתגלח. זה התחיל תמיד במראה, זו היא שהביטה בו ולא הוא
בה. אתה כבר צריך להתגלח, דמיטריוס, אין מה לעשות, הלוא כבר
עברו עשרים וארבע שעות מאז הפעם האחרונה בה ראתה התער מקרוב את
עור פניך, והוא בכלל מתגלח עם מכונה, ואתה כבר נראה כמו איזה
ניאנדרתאל, שלא גילה את המראה עדיין. מה את רוצה שאעשה, אני
שעיר, לעזאזל. או אז הוא מושיט ידיו אל המכונה, אשר כמובן שוב
שכח להטעין אותה כנדרש, ומתחיל לנוע בעצלתיים במעלה הפנים
ובמורד הסנטר. המכונה טובה דווקא, זאת אם כסף מהווה אינדיקציה
לאיכות, אך עם זאת, כך שמעתי אותו אומר לא פעם, אם הייתי הולך
לבצע מריטת שיער, ההרגשה ודאי הייתה זהה. לאחר שסיים את פרק
א', עצם הגילוח, מופיע ובא לו שלב ב', ריסוס נוזל חומצתי, מחטא
כביכול, הקרוי בפי העם אפטרשייב, על כל אזור הגילוח רבתי. אמנם
דימה לכשעצמו כבר למוד קרב הוא ואינו חושש מן הבא על פניו
לשורפם, וכל זאת מפני שהוא יודע, כי יש דברים אשר יש לעשותם,
ויהי מה. אך בזאת הסיוט לא תם. בעבודה, ובדרכו אליה וממנה-
רודפת אותו מכונת הגילוח בצורה של עור צורב ואדום באזורים א',
ב' וד' של פניו למודי הסבל. בערב, כאשר ישב וצפה בטלויזיה,
נוכח היה לדעת, כי על פניו שבו ובצבצו להם אותם זיפים קשים
ומאוסים, אשר סרבו להתפנות מסדר יומו העמוס לעייפה. ישב דמיטרי
וחכך בדעתו על המצב ומה ניתן לעשות על מנת להגיע לפיתרון ראוי
ומתקבל על הדעת. ישב וחשב ולבסוף החליט להיות רב.