הצבעים שאני רואה, נעשים עזים מיום ליום. ירוק, אפור, בורדו.
מתערבבים עם ריח האדמה.
מריחים הצבעים.
גם אני, מריחה את ריח הירוק על רקעם של השמיים האפורים, בחורף
הזה, של שנת אלפיים.

איילת הלכה לאיבוד. באיבוד, היא מצאה את עצמה.
עצמה;  אשה-ילדה-סבתא.
בנדנדה תדנדנד, עצה תטיף, תאהב ותלטף.
תצא ותבוא מעולמה הפנימי, אל האגו , אל היא.
כאילמת, תשוטט , באופן קבוע, בין עולמה הפנימי , תוככי עצמה,
והבחוץ.
קר-שם, פה, בחוץ. מפחיד. מזעזע ,נחמד.
כמו עולם פנימי, כמו הדימיון.. הטבע. העיר. מקומות. דברים
לראות. סרטים. מוסיקה. טקסטים.  אוכל. אהבה. משפחה. השמים בדרך
זבוטינסקי לפנות בוקר.
זריחה... עשר הדקות הקריטיות, כשהצבעים מתחלפים משחור, לסגול,
ללילך, לתכלת,  מוגזם  לדרוש לראות עוד ניסים. כל שנייה קורה
נס. פרחים. צבעים.דבורה, דבש, צוף. צוף. דבש, נס?
דבש? נס? אמא, מתי זה עוד רגע?
אמא, מתי זה אחר כך?
לאיילת יש עולם. יש לה עולם. כשהיא בת חמש, היא יוצאת. לדרך
נדודים, שם תמיד תהייה  נוודית. בעולם האחר. שם, היא תגלה את
מה שעיניה רואות. היא מתחילה להתמזמז עם החושים שלה, להריח,
לראות, לשמוע, לטעום, למשש.
מתמכרת. לחושיה שלה עצמה, באינטראקציה שלהם עם עצמם.  במיזמוז
האינסופי הזה, של האדם עם החיים.
דוקר, קודר. בתוך הצבר,  יושב לו פרי גן עדן.
פרי חבוי בקופסא קיפודית? בני האדם, בסך הכל גיבוב סתמי של בני
תמותה, עבדים של קונספירצית הכספים הגדולה? התרמית  הגדולה?
עבדים של קונספירצית הכימיקלים במוחנו?

איילת שאפה מן האוויר שבחוץ, במלוא ריאותיה. הרבה אוויר היא
שאפה, שהסתנוורה, בחושיה.  באי. אי קטן ופרטי. מיים, אוויר.
איילת כבר ילדה גדולה. עכשיו היא כבר אשה. אצבעותיה חורים
חורים הן, זרועות קוצי פירות. ובכל זאת, לעולם תהייה מכורה
לאותו מיזמוז חושים. היא יוצאת לשוק.  מתמזמזת עם העגבניות.
היא גם גילתה, שכתיבה בשבילה, זה מיזמוז אדיר עם חושי
האיטליגנציה שלה, עם היצירה. אז היא כותבת. מתארת. מצצה אצבע,
ובזמן ש, היתה משוכנעת שהיא רואה ואינה נראית.

וכך, עד עצם היום הזה, היא בוהה בכל מה שעיניה רואות, ומוחה,
אינו חדל מלתאר זאת במילים. בתור מכורה למיזמוז, היא בקלות
ניכרת מתמכרת לכתיבה, המיזמוז השני אחרי אהבה. כשהיתה איילת
בת, נניח, שתים עשרה, היא כבר קבעה לעצמה קודים, כללים לתמיד,
לעתיד. כל שקשור לעתיד, התחיל להפחיד אותה. שאין נצח. היא החלה
לשאוף לנצח נצחים.  היא התחילה לאגור. לשמור. שיהיה תמיד. שלא
יחסר. אחד מהקודים הברורים והנוקשים היה לעשות ספירות מלאי. זה
מה שהיה הכי מרגיע אותה. ספירות מלאי. ככה הרגישה בשליטה על
ממלכת היש. ככל שהתבגרה למדה לחיות עם התסכול התמידי שבלאבד.
עד היום,  היא אינה מבינה מדוע  אי אפשר לראות מידי יום את
השקיעה, את הזריחה (וכמובן שמידי פעם כן עושה את זה, תמיד
מקפידה על איזה פיסת שמיים).
איילת יצאה כשהיתה בת חמש למצוא את מה שלא היה עליה לחפש. אך
היא הבטיחה לעצמה עוד אז, תמיד לאהוב את המיזמוז.  כולל
הכאבים, הרגעים המרים.
הסיפור שלנו מתחיל, איפשהוא, מחוץ לזמן. מחוץ לזמן הזה. בזמן
אחר. שם, גן עדן וגיהנום, זה כאן ועכשיו.
את איילת, הנוודית של החיים, סיטואציות מעיפות מעולם אחד לאחר,
טילטולים עזים של מצבים נוגדים.  כשגן עדן, (זאת אומרת כל הזמן
גן עדן אבל הכוונה היא כשאיילת בו, והיא כל הזמן בו), ומתערבבת
בו סיטואצית גיהנום, אז היא חוזרת להיות בת חמש, שואפת למלוא
ריאותיה את האוויר הצח, הצרוף, הממכר של היצירה: מילים,
הקומפוזיציה הרעיונית הזו שיוצר מוחה הקודח, המפלט שלה, הצינור
להרגיש. רמז למיזמוז האינסופי - של ממלכת החושים - לרחש
העלים.
היצירה היא מפלטו של האדם המכור לחושיו.
יש לי רכבת ענקית שבניתי לי ואני נוסעת מפה. בקצב קבוע
מתרחקת.
היי, שטן, מהתמימות שלי לא תשבע כל כך מהר. יש לי שם נוף
וצבעים לראות, ואני מתרחקת. בקצב קבוע, מתרחקת. היי, שטן,
רשע,קופצני, מהתמימות שלי לא תשבע כל כך מהר.
במלחמת האי פחד בפחד, ניצח הקרבן. הקרבן הרגיע את עצמו, אחרי
שבמלחמה שלו בפחד עשה הרבה באלאגן סביב, הרס, שבר לב, ירה חץ.
ניסה לבדוק כמה הוא מקסים. כמה הוא מושך. כמה הוא מפתה. יצא
ביד עם הצהרת אוהבים , עם תשוקה מובסת, אבל יותר יודע , יותר
מזהה את האותות, מבין את הסמלים, קורא את התמרורים. תוך כדי
בדק אמינות של אנשים שפועלים מסביב, התאכזב בכמות סבירה, מצא
כאב שבור של לב ובדידות בעיצומה. מזה יצא מסופק דיו. ותחושת
המועקה הזאת, שתוקפת את איילת בחזה, אל מול ארגומנטים ידועים
מראש. בלתי מנומקים, טועים, כאב מתפשט בגופה, דיפוזי, חודר, לש
את נימי נפשה, לסיטואציה בלתי פתורה.
בתוך אמבטיה, כשהמים זורמים, ומעתיקים אותה מן המציאות הכאן
עכשווית למציאות שונה, בועתית, סימולטיבית, הטפטוף הקבוע של
מים רותחים על גופה, עורה, מחשבתה נודדת, וההיא שצבעה את השמש
בדם ובחוץ היום החרפי האחרון.
אם הייתה יכולה, היתה מסדרת את כל העולם עכשיו, ככה, מהר, מהר,
כמו את הקלסרים בבית. את הארונות, את המגירות הכי חבויות, עושה
כל היום ספירות מלאי של מה שיש ומה שאין, אוגרת, מוציאה,
מכניסה יופי והדר, סדר וניקיון.
הכי היא היתה רוצה, איילת, זה להיות סמנטה עם האף, ואל תשאלו
אותי למה. אם פירושו של הזמן שחולף זה שככל ש
פחות ש
אז מה, לפחות יש פה לחכות?