- אז מה אתה אומר?
- מה אני אמור להגיד?
- לא יודע... משהו... רק תשבור כבר ת'שתיקה הזאת.
- אני.. לא יודע... הלוואי והיה לי מה לומר. אני...
- אור, צא מזה, גבר!
- מה צא, מה?! אני בכלל עוד לא מצליח לקלוט... אני... זה...
- אחי, וולקם טו עזה.
- מה?! אסף, אתה... אתה לא מבין, נראה לי... אני... אני כמעט
יריתי בה!!!
- אוקיי, ו...?
- היא בגיל של ענבר! זו יכלה להיות ענבר!!!
- אבל זאת לא ענבר! זו סתם ילדה פלשתינאית קטנה ומסריחה,
שאולי
חבל שלא הרגת אותה... לך תדע...
- תגיד לי, אתה... אתה מקשיב לעצמך לפעמים?!
- תמיד, אחי. אולי תשב כבר, אתה משגע לי ת'עיניים.
- אתה אמרת ש... שחבל ש...
- אני יודע מה אמרתי. ואני גם מתכוון לזה. אי-אפשר לדעת, אולי
אח שלה בדיוק מתכנן פיגוע באיזה מרתף מתפרק?! אולי אבא שלה
כבר התפוצץ בתל אביב או ירושלים או חיפה?! אתה אף פעם לא יכול
לדעת...
- אני... אה... אתה... היא ילדה, אסף!!! ילדה בת 4!!! מה היא
אשמה?!
- הם כולם אשמים. אני אומר לך, זה מתחיל אצלם מגיל אפס.
- איך אני אסתכל לאמא שלי בעיניים עכשיו? איך אני אסתכל על
ענבר בלי לחשוב על זה?!
- מספיק עם הדרמה, אח שלי. הנה, קח סיגריה, שב שנייה בשקט,
יומיים ואתה כבר לא זוכר כלום.
- אני מתחיל להצטער, שלא יריתי בה...
- הו! כנראה שמשהו הצליח לחדור!!!
- אולי הייתי צריך לירות בה... היה לי יותר קל לירות בעצמי
עכשיו.
- הלו, מישהו בבית?! אתה מקשיב לי?!
- לא, אני... אני במקום אחר. מצטער.
- אז תנחת. זה לא כזה ביג דיל, קורה לכולם. והרבה יותר מפעם
אחת.
- ומה?... זה... זה הופך ל...
- כן. זה כבר חלק מהשגרה שלנו. אף אחד לא סיפר לך על זה אף
פעם?
- סער אמר לי פעם, שאני אצטרך להתרגל להסתכל דרך הרובה כל
הזמן. איך הוא קרא לזה... אממ...
- לראות דרך כוונות.
- כן, לראות דרך כוונות... אבל...
- אבל מה?
- הוא לא אמר, שאני אכוון את הכוונות על ילדים בגיל של ענבר.
הוא לא אמר ש...
- אז מה חשבת? שתכוון אותן רק על מחבלים? שדרך הכוונת אתה
יכול לזהות מי מחבל ומי לא?
- אני לא יודע, אסף... אני באמת לא יודע... אבל על ילדה קטנה?
- היא לא סתם ילדה, אור! היא ילדה פלשתינאית, שכל אחד מהמשפחה
שלה יכול להרוג אותך בכל זמן!
- אתה... אתה אומר, שמתרגלים לזה?
- אמרתי לך, תוך יומיים אתה כבר מכוון את הכוונת על עוד שלושה
ילדים. נותנים לזה לעבור לידך, שוכחים.
- אני לא מבין... איך להרוג בנאדם עובר לידך סתם ככה?
- כי ככה זה, אחי. זו עזה, זה שכם, זה חברון, זה הכל. אם לא
תכוון עליהם, הם יכוונו עליך.
- אני לא מבין...
- אתם גם לא תבין לעולם. הטריק הוא לא לחשוב על זה, לא לנסות
להבין...
- אני יכולתי להרוג אותה...
- אז מה?
- אז כנראה... כנראה שכלום...

לא ניסיתי להביע דעה פוליטית או משהו כזה. נכתב לסדנה ה-45
בעקבות תערוכת צילומים של חיילים משוחררים, ששירתו בחברון.
רציתי להעלות את זה לכאן... לא יודעת למה. ככה.