אי שם, בין הרים וגבעות, נמצא מקום נוראי, בית הכלא ללבבות,
מקום בלי חלונות, בלי תקוות, עם קירות שחורים, מקום בו כולאים
אהבות לעולמים, ובטח אתם כבר יכולים לנחש מי האסירים.
בימים בכי, בלילות זעקות, כל הצער מהדהד שם, בין הקירות.
הסיפור שלנו הוא על לב של נער אחד, הלב של חגי, נער פשוט
ורגיל.
ובכן יום אחד, ביום אולי הכי נפלא בשביל כל לב, חגי התאהב.
הוא התאהב בנערה, ומיד לבו התאהב בלבה.
לא לקח הרבה זמן והם הגיעו, המשטרה, עצרו את לבו של חגי, הביאו
אותו לבית המשפט, סתם ככה, בלי סיבה.
השופט נראה קשוח, מעט מרושע, ולא היה שביב של רחמים בעיניו,
"עע... על מה אני מואשם?" שאל הלב את השופט, "אוח, אל תשחק
אותה תמים, נו באמת", השיב לו השופט.
הלב היה מבולבל, הוא לא הבין מה קורה, הדמעות עמדו בעיניו והוא
דיבר במעין קול מעורר רחמים שכזה: "בבקשה השופט, הייתי רוצה
לדעת על שם מה הביאוני לכאן, מה הסיבה?"
והשופט השיב לו במבט מלא חומרה: "על שם האהבה!" והמשיך לדבר:
"הפרת חוק! אסור להתאהב! אבל אתה תשלם על זה, בבית הכלא עוד
תשב", הלב היה מבולבל, מופתע, כועס: "אני רוצה עורך דין!" אמר
הלב בקול נוקשה, ואז השופט דיבר בקול צורם ומאיים: "מאוחר מדי!
חבר המושבעים פסק, אשם!"
ואז גררו אותו משם, לקחו אותו לבית הכלא ללבבות, דחפו אותו
לתא, ושם הוא נותר בודד, מלבד הדמעות.
"אתה חדש?" נשמע קול מאחוריו, הוא הסתובב במעט חשש והחל לדבר:
"הראה את עצמך, מי אתה? בבקשה, אל תסתתר." ואז הוא התקרב אליו,
הקול היה של לב אחר, הלב הזה היה כולו שרוט וחבול, הוא נראה
כמישהו שצרות מרובות לו יתר על המידה והוא נראה מלא עצבות,
והחל הוא לדבר: "אני מי שאני ואתה מי שאתה, ואף אחד לא יוכל
לשנות זאת, אך על כך לא ארחיב בשיחה, שנים רבות אני יושב כאן,
לבדי, ועל מה? על אהבתי, אני אומר לך יום אחד אני עוד אצא
מהמקום הזה, אני נשבע בנפשי כל עוד תהיה בי."
"ותגיד לי מה הולך כאן? מה עושים? יש ארוחות?" והלב השני לו
השיב: "בודאי, יש כאן מנות מסודרות: בבוקר סטירה, בצהרים חגורה
ובערב עוד צליפות, לפעמים יש דברים יותר גרועים, בשאר היום
בולעים ייסורים. אבל אל תדאג, עכשיו כשאתה כאן נוכל ביחד
לברוח", לבו של חגי בצמרמורת נמלא: "אוי לי, זה נשמע נורא."
והוא מעט רעד, אך המשיך בדבריו: "ובכן מהי תוכניתך?" והלב השני
השיב לו כשעל פניו עלה מעט סומק: "ובכן האמת ש... בינתיים אין
תכנית." ואז השיחה נפסקה, מישהו נכנס אל התא ובידו חגורה,
בעיניו מין מבט מתועב, מרושע, ולעצמו מלמל: "שעת צהרים, שתהיה
לכם ארוחה טעימה..." זה היה מחזה נורא, זעקות וזעקות וכהדים
חוזרות, צליפה פה, צליפה שם, כל הרצפה מלאה בדם.
ככה עברו הימים והשבועות ויום אחד הלב אמר ללבו של חגי: "זהו
זה, התכנית מושלמת, אינך קולט? התכנית הזאת היא החנינה שלנו,
אנחנו נצא מכאן בקלות, רק קצת אומץ ולא נראה יותר לעולם את
הקירות הללו, לא נשמע את הצרחות." וכאשר סיים את דבריו חיוך
קטן הופיע על פניו, חיוך מקסים של תקווה ובמשך כל הלילה הם דנו
בתכנית.
אחרי שבוע אחד התכנית הסודית יצאה לפועל, הייתה זאת שעת צהרים
וכרגיל בא הסוהר, וחייך את חיוכו המרושע, לאט, לאט הוציא את
החגורה והחל להצליף בלבו של חגי, ובינתיים הלב השני בצד הסתתר,
לפתע קפץ ועל הסוהר ניתר, שני הלבבות התנפלו על הסוהר, חסמו את
פיו בחגורה לפני שמפיו נמלטה צעקה, וקשרוהו למיטה, לקחו ממנו
את צרור המפתחות שהיה תלוי על צד מכנסיו ופתחו את דלת התא בלי
בעיות, הם החלו לרוץ לעבר השער הראשי, לעבר החופש, אך לפתע לבו
של חגי נמלא רחמים על הלבבות האחרים ולכן כאן נפרדו שני
השותפים לתא והלב השני לעבר השער הראשי רץ במהרה, בינתיים לבו
של חגי החל פותח עם צרור המפתחות את דלתות כל התאים של הלבבות
האחרים ועד מהרה הם רצו כולם לעבר השער הראשי, מאושרים.
אך הם אחרו את המועד, כל הסוהרים כבר הגיעו לשער הראשי, הם
שמעו את רעש פתיחת הדלתות, הם תפסו את כולם, גררו אותם לתאיהם,
רק לב אחד הצליח לברוח, אתם בטח יודעים מי היה זה.
מאז לבו של חגי היה עוד יותר אומלל, הסוהרים הצליפו בו ונתנו
לו מכות פי שניים יותר חזקות.
הוא ישב לו בתא, שבור, ברקע קול צרחות, כולו רסיסים של צער,
יגון וכאב, ואז מישהו ניגש לתא שלו, הוא היה עטוף בברדס כחלחל,
ליד הדמות בברדס הכחלחל עמד אחד הסוהרים והחל פותח בדברים:
"משחררים אותך בערבון, להתראות", הוא לא נראה מרוצה במיוחד...
ואז לבו של חגי יצא דרך השער הראשי של בית הכלא ללבבות עם
הדמות בברדס, ולאחר שעברו מרחק רב מבית הכלא הרגיש הלב כי הוא
מלא בשמחה ולא הייתה בו אף טיפת כאב, ואז הדמות בברדס הפשילה
אותו ולנגד עיניו עמד לבה של הנערה, בה חגי התאהב.