ישבתי על יד הים עם כמה חברים, כולם דיברו, צחקו וחייכו, העלו
זכרונות ודיברו על דברים שהיו.
רק אני ברגע שהשמש התחילה לשקוע הופנטתי למראה הקסום של
השקיעה, השאר התעלמו ממנה, והמשיכו בשלהם.
בזמן שהמשיכו לדבר שמעתי את דבריהם אך לא הקשבתי.
התרכזתי בשקיעה, בשמש שהולכת ונהיית יותר אדומה, בצבעים
שמקיפים אותה, בעננים הצבעוניים, בצבע הים המשתנה, המסנוור,
הרוח שנוגעת בגופי ומחיה אותו.
ולפתע, למרות שהייתי שקועה במראה וביופיה של השקיעה, משהו אחר
הסית את עיניי ואת תשומת ליבי.
משהו שלמרות שבכלל לא הסתכלתי עליו, אפילו לא לכיוונו, קרא לי
בנוכחותו להסתכל עליו.
הסטתי את מבטי וראיתי אותו, הולך בגרירת הרגליים האופיינית לו,
ובחיוכו המקסים, הולך ומסתכל עליי.
לא הסתכלתי יותר על השקיעה, למרות כל התפארותי ממנה, היא לא
עניינה אותי יותר באותו רגע, רק מבטו אליי.
למרות שאלו היו רק מספר שניות, הרגשתי את המבט, הרגשתי אותו.
לרגע הכל נעלם, לרגע הכל נשכח.
זה היה רק אני והוא, חולקים את אותו מבט. |