אני חושבת שלא כתבתי כבר חודש, אולי חודשיים, ללא ספק חמישה
חודשים נטולי השתפכות - על גבי פתקים, עיתונים, מפיות. כל מה
שמציין את העובדה שאני כבר לא יושבת לכתוב כי צריך, כי אשתגע
אם לא. ואולי זה תהליך שעומד להתרחש ממש בקרוב אלא אם חוויה
קוסמית אופטימית תבוא ותגאל אותי מהכבדות הבלתי ניתנת לריסון
שתוקפת אותי בכל פעם שאני מרשה לעצמי להרפות ממעטפת הזיוף. כי
אחרי הכל הריק שממלא אותי, כבר לא מספיק לי ביום יום.
אני כותבת לך, כי אין לי אחר לכתוב לו. כי אף אחד אחר במקום
הגדול הזה, לא מצליח לגרום לי לחייך, או לרצות להשיג תוכן
כלשהו ולצאת מהמקום האפור שאני כלואה בו ולא מהיום.
יש בי חלל בגודל היקום כולו ואני לא יודעת מאיפה להתחיל
להיאבק. אני תמיד חושבת על כמה כוח שיש לי, על כמה אני מרוסנת
ומחוסנת משאר האנשים שאני מכירה. וכל החזות החזקה, הנחושה הזו,
מתחילה להחליד עדי כדי בלות, כי ביני לבין עצמי יש ילדה קטנה
ומבוהלת.
החרדות משתלטות לי על כל פעולה שאני עושה וכלום כבר לא פשוט
עבורי, גם לא השינה.
אני נופלת למחשבות איומות ופחדים ממחלות ומאובדן, ואני מודעת
לגמרי לעובדה שעזרה מאיש מקצוע הייתה יכולה לעשות לי רק טוב או
להביא אותי לשלום עם מי שאני.
אני מביטה במראה ולא מצליחה לשחזר את איך שאני באמת נראית, אני
פשוט לא זוכרת איך אני באמת נראית עבור אנשים, כי כל מה
ששיננתי לעצמי הוא סלידה עצמית וגועל.
אני שונאת אמנים: שחקנים, זמרים, רקדנים, פרפורמרים, אני שונאת
אנשים כי הם כ"כ שלמים ואוהבים את עצמם, ואומרים את זה בקול.
אני לא מסוגלת לשמוע אנשים שמפרגנים או מספרים על מחמאה שקיבלו
- על יד אנשים, זה מחליא אותי. אולי זה בא לי מצניעות מפותחת,
אבל נראה לי שזו קנאה טהורה בתכונה שלעולם לא אצליח לסגל
לעצמי.
שכחתי לאהוב, להתגעגע, לרצות משהו ולהתעקש להשיג אותו. נרדמו
לי החלומות, משאלות הלב, והנאות החיים לא קורצות אלי. אנשים
סביבי מנסים לפוצץ אותי בסיסמאות על כמה שהם מבינים מה עובר
עלי, גם דרך השתיקות שלי, ואין לא כוח ולא יכולת להתחיל לאכזב
אותם על טעותם.
אני לא מוצאת מסגרת שבה אחוש שייכת במלוא מובן המילה. תמיד
נלוות התחושה חסרת האונים על כך שלא טוב לי בסביבה בה אני
מבלה, השפה, האנשים, החשיבה, ומה שיוצא לאנשים מהפה, ומנגד -
אני לא מצליחה לקום ולמרוד נגד כל העיוות החברתי, כי אני
מאמינה שהעיוות האמיתי נמצא בתוכי.
מעבר להכל, מעציבה אותי העובדה שאין מישהו אנושי שאני יכולה
לחלוק עמו ולהאמין כי הוא מרוכז במה שעובר עלי, תמיד אחשוב על
יתר הדברים שהוא חושב עליהם תוך כדי שאני מענה אותו בסיפור
חיי. לכן אני לא טורחת אפילו לשבת עם מישהו ולחלוק. אפילו
פסיכולוג יחשב את מספר הדקות המתווספות להכנסתו. אני אבודה,
בודדה וכל יום שעובר מזכיר לי כמה אני מתרחקת מלהיות בסדר, כמו
כולם, או אפילו קצת יותר מכולם - מצליחנית. כזו שהחלומות שלה
באים למימוש, ולא הופכים לבדיחה פרטית בינה לבין עצמה. אני
במרוץ נגד היאוש שמאיים להביס אותי, והדבר האחרון שהייתי רוצה,
הוא להרים דגל לבן...