כשאתה רץ, המוח שלך מתרוקן. הראש הופך להיות מנורת לבה, וגושים
צבעוניים צפים בתוכו לכל הכיוונים, מתנגשים זה בזה, נפרדים זה
מזה, צפים להם לכל הכיוונים ללא כל מטרה מיוחדת.
אתה לא חושב על מה שתעשה מחר, לא על מה שעשית אתמול. לא על
הג'ינג'ית החמודה שראית אתמול בים בזמן שעשית ריצת חימום על
החול, וגם לא על הברונטית הנחמדת שתראה מחר במכונית לידך באיזה
פקק תנועה. לך תדע. הרהורים חולפים במוח שלך, מגבשים צורה
ונעלמים. אתה לפתע נזכר באיזה שיר של יהורם גאון ששמעת במקרה
ברדיו ביום שבת שעבר, ולפני שאתה מצליח למה לעזאזל אתה חושב
דווקא על זה, הזיכרון מתפוגג ומפנה את מקומו לאחר, לא פחות
הזוי.
בסופו של דבר, כל המחשבות נעלמות, והדבר היחיד שנשאר זה
הטפ-טפ-טפ-טפ של הנעליים שלך על האספלט, אלא אם כן אתה רץ על
חול (פש-פש-פש-פש) או על דשא (שח-שח-שח-שח), אבל זה כבר פחות
רלוונטי.
הטפ-טפ מלווה אותך כל הריצה. כמו חבר, כמו אויב, כמו אח, כמו
אבא, כמו מה שאתה רוצה שהוא יהיה. איך שלא תיקח אותו, הוא שם.
אדון טפ-טפ. אתה עוצם עיניים ומתמלא בו, והוא מתמלא בך, וביחד
אתם ממשיכים קדימה, לטוב ולרע.

טפ-טפ-טפ-טפ.

גופייתו של רון היתה מלאה בזיעה, כמו פניו, שערו, בתי שחיו,
רגליו, ידיו, בטנו וכל שאר גופו. הוא העביר את גב ידו על מצחו
וירק לצד הדרך, לרגע לא מוריד את קצב ריצתו. נותר לו עוד
קילומטר אחד. עכשיו זה לא הזמן לוותר.
זו לא היתה הפעם הראשונה שרון השתתף בתחרות ריצה, אבל המרחק כן
היה חדש עבורו. הוא מעולם לא ניסה לרוץ עשרה קילומטרים - לא
בבת אחת, לפחות. תמיד הוא הסתפק בריצות של חמישה-שישה
קילומטרים, וגם אלה דרשו ממנו מאמץ רב, על אף העובדה שהוא
התאמן באינטנסיביות. הוא היה מסיים את הריצות הללו ומרגיש רטט
בשרירי הרגליים שלו. מעין זרם משונה שהבהיר לו שהרגליים שלו
רוצות לנוח, לשכב יחפות בתוך אמבטיית מים חמים. הכל מלבד
להמשיך לרוץ.
וכעת, כאשר נשארו לו פחות מאלף מטרים של ריצה, רגליו של רון
כבר היו מעבר לשלב הזה. שריריו רעדו אחרי כל דריכה ודריכה על
האספלט והוא חש כאילו רגליו עומדות להתפוצץ. ליבו הלם בקצב של
רכבת קיטור ופניו היו סמוקות לגמרי. הוא הסתכל סביבו וראה
שהמתחרים האחרים נראים אף הם כאילו הם עוד שנייה מתפרקים.
משמאלו רץ אדם בשנות ה-30 המוקדמות לחייו, מבטו ממוקד על הכביש
שמלפניו, נושם נשימות קצרות וחדות. היה אפשר לחשוב שהוא שרוי
בהיפנוזה עמוקה, ושאם מישהו ימחא כף, האיש יקרוס על האספלט
ויתעלף.
מאחוריו רצו שני נערים מגודלים, לפני צבא, שניסו לשמור על קצב
אחיד ביניהם. שניהם נשמו נשימות שורקניות, ועל אף המבטים
האטומים שהם נשאו קדימה, לא היה קשה לנחש שגם הם סובלים.
ובמרחק כעשרה מטרים מלפניו, עדיין רץ הזקן המחורבן ההוא. הוא
לא ראה את פרצופו, אבל הוא כבר הכיר את הגופייה האפורה
והמיוזעת, את המכנסיים הקצרות והשחורות שלו ואת ריח הבן גיי
המגעיל שנדף ממנו. הריח המזעזע של המשחה כבר נידף בכל רחבי
מסלול הריצה הארוך ורון כבר התרגל אליו ממזמן, בגלל כמות
הזקנים שהחליטו להשתתף במרוץ. אבל משום מה, אצל הזקן ההוא שרץ
מלפניו, הריח ההוא היה חזק יותר. ריח חריף ומריר של משחה משככת
כאבים לשרירים. ריח של זקנים ותרופות. ריח של משהו שאתה לא
רוצה שיהיה מלפניך בתחרות ריצה של עשרה קילומטרים.

רון הגביר את הקצב באופן פתאומי בניסיון לעקוף את הזקן, אך
האיש שם לב והגביר אף הוא את הקצב בהתאמה, שומר על המרחק בינו
לבין רון. רון ניסה לשמור על הקצב החדש שלו, אך לאחר כמה שניות
הוא התעייף וחזר למהירות ריצתו הקודמת.
"זקן מחורבן", עברה מחשבה במוחו, אך זו נעלמה במהירות בה
הגיעה.

טפ-טפ-טפ-טפ.

הזקן בעל ריח הבן גיי הופיע לפניו בפתאומיות באזור הקילומטר
הרביעי. רון החליט להגביר קצת את קצב הריצה שלו באותה נקודה,
ואחרי כמה דקות של ריצה הוא לפתע הבחין שהוא מתקרב אל האיש
הזה. שערות לבנות מדובללות קפצו מעל ראשו וגופו ניתר בעצלתיים
עם כל צעד שלו, והריח הסמיך של המשחה נדף ממנו בצורה כה חזקה,
עד שרון החל לשקול בינו לבין עצמו אם כדאי לו להקיא.
הוא החל בהדרגה להגביר שוב את מהירות ריצתו כדי לעקוף את האיש.
הוא החל לצמצם באיטיות את המרחק ביניהם, סוגר על האיש בהדרגה,
הולך ומתקדם, אך לפתע הזקן כאילו התנער ממחשבותיו, הבחין ברון
וניתר קדימה בריצה מהירה, מחזיר את המרחק שהיה בינו לבין רון
למרחק שהיה בהתחלה.
רון היה המום. "איך לעזאזל הוא עשה את זה?" חשב לעצמו. הוא,
שהיה בן 22, די בכושר, בשיא כוחו ונעוריו, נתן מאמץ ניכר מכוחו
בשביל לנסות לעקוף את הזקן הזה, בעוד שהוא עצמו, שכנראה שלא
היתה נקודה אחת בגופו שלא היתה מרוחה במשחה מסריחה להרגעת
שרירים, דילג קדימה בעצלתיים, כאילו הריצה היתה כאין וכאפס
עבורו.
"זקן מחורבן", חשב לעצמו רון, "לו רק הייתי יכול לראות את
הפרצוף שלו. לראות איך הוא מתנשף עכשיו, בקושי מצליח להחזיק את
עצמו על הרגליים בגלל הספרינט שהוא דפק עכשיו".
אבל הוא לא היה יכול לראות אותו מקדימה. כל מה שהוא היה יכול
לראות זה את ישבנו השמנמן שהתנדנד מעלה ומטה עם ריצתו, ואת
שערו הדליל והלבן שקיפץ אף הוא בתנועות קטנות ועליזות, וגם את
כתם הזיעה האפור והגדול שכיסה את גבו בצורה של גופייה.
"אין בעיות", חייך רון, "אני אאגור קצת כוח ואעקוף אותך
בהמשך, חבוב".

טפ-טפ-טפ-טפ.

לא שזה עזר, כמובן.
רון ניסה לעקוף אותו שוב באמצע הקילומטר החמישי, בתחילת
הקילומטר השישי, פעמיים ברציפות במהלך השביעי, ועוד שלוש פעמים
במהלך התשיעי. בכל פעם הזקן היה מגביר את קצב הריצה בהתאמה
לקצב של רון, משאיר ביניהם פער קבוע של עשרה מטרים.
בשלב הזה, רון כבר חש תשוש ומושפל. הוא לא האמין שאדם שסביר
להניח שהוא היה קם בשבילו באוטובוס, עוקף אותו בתחרות ריצה.
הוא התאמן כל כך הרבה לקראת תחרות הריצה הזאת, ואמנם לא היו לו
שאיפות להגיע ראשון אלא פשוט לסיים את הריצה בזמן טוב
(שבינתיים, אגב, הוא דווקא הצליח לא רע במטרה הזאת לפי
הסתכלויות חפוזות בשעון שלו), אבל הוא בכל זאת לא האמין שמישהו
בגיל העמידה ומעבר לו יצליח לעקוף אותו ולשמור על היתרון שלו
למשך כל כך הרבה זמן.
רק המחשבה על חבריו מסתכלים עליו ואומרים לו: "אז שמענו שאיזה
זקן לקח אותך במרוץ", היתה יכולה להעביר בו צמרמורת, אבל לא
היו לו כל כך הרבה חברים, ובכלל, הוא עשה את המרוץ הזה בשביל
עצמו. הוא רץ כדי להגיד לעצמו שהוא יכול לעבור את המרחק הזה
בכוחות עצמו במהירות מספקת - בלי מכונית, רכבת, טוסטוס או גמל.
הוא התאמן במשך שבועות ארוכים לקראת הריצה הזאת, הן פיזית והן
נפשית, וכאשר חברים היו מתקשרים אליו ושואלים אותו אם הוא רוצה
ללכת לאכול פיצה או משהו כזה, הוא בדרך כלל היה עונה להם שהוא
לא רוצה להרוס לעצמו את הכושר ושהוא מעדיף שלא.
-"זה בסדר, לא חייבים לאכול, אפשר סתם להיפגש איפשהו", היתה
באה התשובה, אך גם עליה הוא היה מוצא איזה תירוץ זול ומסיים את
השיחה כדי לחזור למסגרת האימונים שלו.
לא פלא שבסופו של דבר אף אחד לא בא לעודד את רון במרוץ. לא
חברים, לא חברה, לא כלום. הוא העדיף את זה ככה, למען האמת - רק
הוא, המסלול והזקן המחורבן ההוא.

טפ-טפ-טפ-טפ.

העלייה לא היתה יותר מדי תלולה, אבל היא היתה עלייה. "מה
שעולה למעלה חייב לרדת למטה", אומר הפתגם, אבל רון לא ראה שום
ירידה בהמשך. כל מה שהוא ראה היה עשרות מתחרים מכל צדדיו,
אנשים צועקים ומעודדים על המדרכות משני צידי הכביש ואת קו
הסיום, נקודה קטנה שהלכה והתקרבה עליו עם כל "טפ" נוסף שלו
קדימה.
רון שנא עליות. עליות תמיד היו נקודת שבירה בשבילו. כאשר היה
מתאמן לבדו, עליות תמיד היו המקום בהם הוא היה עוצר לכמה דקות
ואומר לעצמו: "טוב נו, אף אחד לא ימות אם אני אנוח פה לקצת
זמן".
אבל כאן הוא לא יכול היה לוותר לעצמו. זה כבר לא היה איזה
אימון או ריצה ידידותית. זה היה הרבה מעבר לזה. רון נגד הזקן
בגופייה האפורה. רון נגד האיש עם הבן גיי. רון נגד הפנסיונר
הקופצני - תקראו לזה איך שאתם רוצים. רון קרא לזה "עסק אישי".
הוא החליט שוב לנסות לעקוף אותו. כאב חד החל לתקוף את חזהו
והוא חש מאושר שהוא קרב לסוף. נותר לו עוד פחות מחצי קילומטר.
הוא לא ידע עוד כמה זמן הוא מסוגל להמשיך לרוץ ככה, אך לא היה
לו ספק שהוא לא יוותר בלי מאבק.
רון לקח תנופה והגביר את קצב ריצתו במכה, מתנשף כקטר מקולקל,
והחל במהירות לצמצמם את הפער. הוא גמע בזריזות את המרחק בינו
לבין האיש הזקן וכעת הוא כבר כמעט ונע לצידו. זיעה וכאבים שטפו
את רון מכל עבר ורגליו חשו כבולי עץ, אך הוא המשיך לרוץ
במהירות. כעת הזקן אף הוא התחיל להגביר את מהירותו, מנסה
להחזיר את הפער הישן לקדמותו. רון ניסה להגביר את מהירותו עוד
יותר, אך הוא ראה שהזקן עושה את אותו הדבר.
"שני מתחרים מיוזעים ונאנקים רצים זה לצד זה במהירות עצומה,
קרבים במהרה לעבר קו הסיום. איזו דרמה, גבירותיי ורבותיי!" היה
מתאר זאת קריין רדיו לו היתה זו תחרות חשובה (מרוץ כפר סבא
השמיני), או אולי אם הם היו מגיעים במקומות משמעותיים (נכון
לשלב זה, הזקן היה במקום 76 ורון היה מקום אחד אחריו), אבל לא
היה ספק שמדובר ברגע מכריע ומשמעותי של התחרות בשביל הצמד.
שניהם גנחו ונחרו כשוורים על סמי מרץ וניסו לעקוף איש את רעהו.
לרגע זה היה נדמה כאילו ידו של הזקן על העליונה, אך לפתע רון
היה עוקף אותו ומצליח להשיג סוף סוף את היתרון.
לבסוף, אבל, רון חש שכוחותיו עוזבים אותו ושהוא לא מסוגל יותר
לשמור על קצב ריצתו. הזקן שוב חלף על פניו יחד עם כל ריחותיו
המזעזעים והחל להגדיל את הפער ביניהם שוב. רון הסתכל קדימה
וראה את קו הסיום עומד במרחק של כמאתיים מטר ממנו בלבד. הוא
נאנח באכזבה. זהו, הוא ידע, את הזקן הוא לא יעקוף יותר.
הוא רץ בקצב איטי, מסתפק בנחמה שהוא כן הצליח לסיים את המרוץ
המכובד הזה למרות המרחק העצום שלה. "היי, זה בכל זאת עשרה
קילומטרים!" אמר לעצמו, "אני צריך להיות גאה בעצמי על זה
שהצלחתי לגמור את הריצה הזאת בלי שום קשר לכלום!" אך קול אחר
במוחו שאל אותו על מי הוא מנסה לעבוד ושהוא סתם אפס אם הוא לא
הצליח לעקוף איזה זקן מחורבן, וסביר להניח שבזה הסיפור היה
מסתיים לולא לפתע נשמעה צעקה מאחד מצדי הרחוב:
"פנחס!" צעק קול נשי משולהב, "פנחס! פנחס! פנחס!!!"
כנגד קולות העידוד והשמחה, כנגד התנשפויות המתחרים
וה"טפ-טפ"-ים שם כולם על הכביש, כנגד כל העולם, עלו צעקות
האישה והסבו את תשומת ליבם של כל הנוכחים. היה זה כאילו האישה
הזו הבחינה בדויד בן גוריון יוצא מתוך צלחת מעופפת ומנופף
לשלום לכולם, והדרך היחידה שהיא היתה יכולה להביע את תדהמתה
היתה בצעקות פנחס חוזרות ונשנות.
רון הסתכל לצד. היתה זו אישה מבוגרת ונמוכה עם שיער חום קצר
ופרצוף מקומט. היא נופפה בידיה וקיפצה במקום בניסיון נואש
להשיג תשומת לב, למקרה שצעקות ה"פנחס" שלה לא יעזרו.
"פנחס!" האישה המשיכה לזעוק, מנופפת בידיה לכל עבר,
"פנחס!!!" היא הוסיפה מעין שאגה מוזרה כזאת - רון לא ידע אם
בשביל לעודד את אותו פנחס, להסב את תשומת ליבו או אולי היא
בכלל עמדה לחטוף התקף אפילפסיה או משהו כזה. את רון זה בכלל לא
עניין.
"קדימה, פנחס! קדימה!!! תן את כל מה שיש לך!!! עד הסוף!!!"
זעקה.
ולפתע הזקן עצר במקומו, הסתכל לצד, והבחין באישה.
רון הבחין בכך שהזקן עוצר, ובדחף פתאומי הוא האט את מהירותו
בעצמו. הוא ראה כיצד מבטיהם של הזקן ושל האישה נפגשים, וברגע
זה שניהם קפאו במקומם, נאלמו. האישה שתקה, והזקן פשוט עמד
במקומו. כל זה נמשך מספר שניות בלבד, אבל לרון נדמה היה כאילו
חלף נצח נצחים. הוא רץ באיטיות במקום, מתבונן בזקן ובאישה
מסתכלים זה בזו, היא מסתכלת עליו במבט מלא בתדהמה והערצה, פיה
פתוח לרווחה ועיניה פעורות, והוא מסתכל עליה במבט עייף, עצוב
ומלא זיעה.
לפתע, בלי התרעה מיוחדת, הזקן הרווי בבן גיי, סירחון וזיעה רץ
לכיוון האישה במהירות הבזק, כרך את עצמו סביבה והחל למלמל:
"אני לא יכול יותר... אני לא יכול יותר..." תוך התנשפויות
חוזרות ונשנות. האישה עמדה כל רגע לקרוס תחת עומס הזקן האומלל,
אבל היא רק חיבקה אותו ולחשה "פנחס... פנחס..." באוזנו,
מחפשת בראשה איזה דבר מה לומר כדי לגרום לו לרוץ את מאתיים
המטרים האחרונים של הריצה או לפחות סתם להירגע, אבל כנגד
הזיעה, הייאוש והתסכול של בעלה, כל מה שהיתה יכולה לומר זה את
שמו.

טפ טפ טפ טפ.

רון הסתכל על כל זה מהצד, מנסה לעכל את מה שראה עכשיו, ואחרי
מספר שניות התעשת וחזר לרוץ. "עוד מאתיים מטר והוא היה מסיים
את הריצה", עברה מחשבה בראשו ונתקעה שם. עוד מאתיים מטר והוא
היה מסיים את הריצה.
הוא חש זעם עז על אותה אישה ארורה. "אם היא לא היתה שם בשביל
לעודד אותו", הוסיף לחשוב, "הוא היה מסיים את המרוץ הזה כמו
גבר". זה בהחלט היה נכון, הוא ידע. הוא לפתע חש שמח להיות
לבד, בלי אף אחד שימשוך את תשומת לבו ויגרום לו לוותר על
הריצה, על המטרה האחת שהוא הציב לעצמו כל הדרך הזאת.
רון הוסיף לרוץ בקצב איטי למדי, גומע בשמחה את מאתיים המטרים
האחרונים של הריצה לקול שאגות הקהל, משאיר מאחוריו את האישה
ואת פנחס, בעוד זו נותנת לו לשתות בקבוק מים מינרלים עם קרח,
מעסה את כתפיו התפוסות ומורחת עליהן קצת בן גיי. "אני לא יכול
יותר", הוא הוסיף למלמל, אבל עד מהרה הרהוריו הפכו לחיוך.
רון הגיע לבדו לקו הסיום במקום ה-74. זמן סיום: 44 דקות ו-23
שניות. זמן לא רע בכלל, במיוחד למרוץ ראשון של עשרה קילומטרים.

הוא מצא את עצמו לבדו. כל שריר בגופו כאב, כך הרגיש, והוא הזיע
כמו שלא הזיע מימיו. היתה זו הריצה הכי ארוכה שאי פעם יצא לו
לרוץ, והוא סיים אותה. לבדו.
הוא חש באיזשהו מקום צביטה קטנה בלב בגלל פנחס, שקרוב לודאי
היה באותו רגע בדרכו למכונית יחד עם אישתו שתמכה בו ועזרה לו
להיכנס למושב האחורי ולשכב קצת מאחורה ולנוח, כמו שתמיד אהב
לעשות אחרי ריצות ארוכות. רון כעס על כך שהוא לא סיים את הריצה
כמו גבר, אבל כנראה שהוא לא היה מסוגל לכך, אם הוא ויתר לעצמו
בכמה מטרים האחרונים.
רון נשם לרווחה. הוא ראה מולו טלפון ציבורי וחשב להתקשר למישהו
ולספר לו על התוצאה שלו. הוא לא הצליח לחשוב על אף אחד. "מה
זה משנה", עברה מחשבה סתומה במוחו, ואז עוד אחת, ואז אחת
אחרת. הוא עצם את עיניו והלך ללכת, מאזין לקצב ההליכה האיטי
שלו ומשווה אותו לזה שיצא לו לשמוע במהלך 44 הדקות האחרונות.
טפ-טפ-טפ-טפ.
במרוץ הבא הוא יירד מה-40 דקות, אמר לעצמו.
הוא הסתכל לצדדיו וראה מתחרים אחרים מחובקים עם בנות זוגם או
הולכים עם חבריהם עם מבטים נלהבים על פניהם, מנסים לתאר להם מה
זה לרוץ כל כך הרבה, לבלות כל כך הרבה זמן כשרק אדון טפ-טפ
נמצא איתך כדי להאזין לצרותיך, ולפתע הוא שוב נזכר בפנחס
ובהבעתו המיוסרת כאשר הוא קרס על אישתו.
-"אני לא יכול יותר", אמר רון.