היא יושבת שם, לגמרי לבדה,
בפינה החשוכה,
מחכה,

אף אחד לא מדבר,
אף אחד לא מתחשב,
או שואל,

היא רק יושבת,
ומחכה,
למישהו שיאיר את הפינה,
למישהו שיאיר את ליבה,

היא כבר מחכה המון זמן,
וכל כולה זועק אליה:
" את מחכה לחינם! "
אך היא לא מקשיבה,
ורק מחכה,
מחכה למשהו שלעולם לא יחזור,
לעולם לא ישוב לזרועותיה,
שכה משתוקקות לחבק דבר מה,

היא איננה טיפשה,
היא יודעת,
היא הבינה את הכל כבר ממזמן,
אך עדיין שוכנת בה תקווה פעוטה,
שהוא ישוב,
ויהיה בדיוק כפי שהיה,
שהוא ישוב,
והכל יהיה כפי שהיה,
שהוא ישוב,
ויחכה בפינת העולם, איתה.