שעת אחר צהריים מאוחרת. נשימה עמוקה. הוא עמד במרפסת אוזר
כוחות, פתח את בקבוק המים ולגם לגימה ראשונה, קטנה. מבטו נדד
לעבר האופק הנושק לים. כדור השמש הבוהק צנח לאיטו מטה, לעבר קו
המים. יש עוד כחצי שעה של אור, העריך.

הוא חזר פנימה ושרך מחדש את שרוכיו, מחזק את אחיזת הנעל ברגל.
לאחר מכן עלה על משטח המכונה. לחץ לחיצה אחת להתחלה ולחיצה
שנייה לקביעת מהירות, 8 קילומטרים בשעה, אתחיל כך.

שלוש, שתיים, אחת, המכונה נעורה לחיים ופס הגומי החל מסתובב,
תחילה לאט ואחר כך במהירות גוברת. תחילה צעד וכשקצב הסיבובים
התגבר עבר לריצה קלה.

שעון העצר ספר 30 שניות ראשונות. כבר עברה דקה, חשב לעצמו, זה
לא יהיה קשה. אחשוב על זה שוב כשאגיע לחמש דקות. מחשבותיו נדדו
לעבר צלע הגבעה היורדת לחוף. יש משהו מרגיע בצפייה בים. קרני
אור אדמדמות סגולות נצצו מאחורי העננים הבודדים. הוא חייך
כשנזכר בשקיעות אחרות, שקיעות בהירות בהרי ההימלאיה, שקיעות
מסטוליות בחוף גואה, שקיעות מענגות באיים התאילנדים, שקיעות
אחרות בצ'ילה ובארגנטינה. נזכר באחת מדהימה בה צפה בעיר
הדרומית בעולם, אושואיה. שקיעות בברזיל, על חוף הים ערב הקרנבל
בסלבדור דה באיה. דומות ועדיין שונות, חשב. הוא הצליח להתנתק
לרגע ולהרגיש שהוא בעיר רחוקה באמצע מסע. מבלי להתכוון סטתה
מחשבתו למקום אחר. קצת מוזר, בשקיעות המרהיבות ביותר דווקא צפה
בתל אביב, עת עבד כסטודנט במגדל משרדים גדול סמוך לים. אם
יתכופף מהמרפסת יוכל לראות את המגדל בו בילה מספר שנים מחייו.
טיפה ראשונה של זיעה ניגרה על מצחו והוא נגבה באצבעותיו. מבטו
חזר לשעון העצר. ארבע דקות וחמישים שניות, חמישים ואחת. הוא
לקח נשימה עמוקה. כאשר השעון הורה על חמש דקות הגביר את
המהירות ל-9 קילומטרים בשעה.

במשך הדקה הראשונה לא הצליח להסיר את מבטו מהשעון. רצונו נדרש
לכוח רב על מנת להישיר מבט. במרחק הזדקפו שני צריחי מסגד
בולטים בהתרסה כנגד השמים. כמו תמונה מספר אגדות, חשב. הוא
נזכר בהצעה שקיבל, לנהל חברה גדולה. חברים אמרו שכדאי ושיתפוס
את ההזדמנות בשתי ידיים. למה זה טוב, שאל? זה נפלא לרזומה,
הסביר חבר אחד. האחר אמר שזו הדרך לפרוץ למשרות ניהוליות וכי
מפה השמיים הם הגבול. הוא נזכר בסיפור על הדייג. זה שישב מדי
בוקר על המזח, שלח חכתו במים והמתין לדגים. חברו הגיע והתיישב
לידו. כעבור שעה קלה נמשכה החכה ודג שמנמן עלה מן המים. החבר
הביט בו והציע, מדוע שלא תרכוש סירה קטנה? - למה לי סירה קטנה?
שאל הדייג. - כדי שתוכל להניח רשת ולתפוס דגים רבים. - למה לי
לתפוס דגים רבים? - כדי שתוכל למוכרם בשוק, הסביר החבר. -
ובשביל מה לי למכור דגים בשוק? החבר הביט בו מזועזע והסביר את
המובן מאליו, - כדי שתוכל לרכוש ספינת דייג, ואם תהיה מוצלח
תוכל לרכוש מספר ספינות דייג ולהעסיק דייגים רבים. - להעסיק
דייגים? צי ספינות דיג? למה לי כל זה? שאל הדייג. - כדי
שתרוויח הרבה כסף, ענה החבר בבטחון שבכך סיים את השיחה. - אבל,
אבל למה לי הרבה כסף? חזר ושאל הדייג. - הרי זה ברור! השיב
החבר, כדי שתוכל לפרוש, לשבת על המזח ולדוג דגים. אבל, אבל הרי
זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו!

הוא החל להזיע, לפחות עברתי את שלב העקצוצים, השלב המעצבן בו
נפתחות בלוטות ההזעה קצת לפני שמתחילים להזיע באמת, חשב ושלח
מבט בשעון העצר. עוד דקה וחצי, יעברו עשר הדקות הראשונות. הוא
לא הצליח לנתק את המבט מהשעון, כמעט מהופנט, עוד חמישים שניות.
שלח יד ונגב את מצחו. עוד עשר שניות, חמש, שלוש, שתיים, אחת.
הוא הגביר את המהירות ל-10 קילומטרים בשעה.

יש לי כוח ברגליים, אין בעיה, רק צריך לשמור על קצב הנשימות.
סיבולת לב ריאה. הוא לקח נשימות עמוקות ונשף נשיפות ארוכות. אז
מה למדתי מכל המסעות שלי? מה אני עושה עכשיו? העקרון הכללי די
ברור, חשב, אני רוצה לפעול למען הכלל, למען טובת הכלל. אבל איך
אני עושה את זה? אור ירוק ניצת במרחק ומשך את תשומת ליבו. צריח
אחד המסגדים נצבע באור ירקרק, בחוץ השמש שינתה צבעה לכתום
וכמעט נגעה במים. הוא חיכה, שומר על קצב אחיד של נשימות עמוקות
ונשיפות. העיגול הכתום נגע במים. הוא שלח מבט בשעון, שלוש עשרה
דקות ועשרים שניות. מרחוק זה נראה כאילו כדור מתכת לוהט הוכנס
לתוך בריכה, המים נצבעו בגוונים אדומים, כתומים, השמים,
בגוונים סגולים. כדור האש שקע במצולות, מותיר אחריו נקודת אור
יוקדת אחרונה ומיד גם זו נעלמה. אללה הוא אכבר, אלללללה הוא
אכבר, לה אללה איל אללה ומוחמד רסול אללה, שר המואזין במרחק.
עוד יום הסתיים. השמיים עדיין ורודים בהירים. עוד מעט יחשיך,
חשב. הוא הביט בשעון. שש עשרה וחצי דקות עברו. הוא ניסה לחזור
ולחשוב אבל לא הצליח להתרכז. רטוב כולו מזיעה, הרים את תחתית
הגופיה וניגב בה את פניו. שבע עשרה וחצי, עוד שתי דקות וחצי,
לא נורא. הוא חש בכאב קל בצידו הימני. אני לא נושם נכון, חשב,
לא מגיע מספיק חמצן לגוף. שוב לקח נשימה עמוקה, נשף את האוויר
ועוד אחת עמוקה וארוכה. הכאב נעלם. תשע עשרה דקות, עוד דקה אחת
להקלה, כעת כבר לא יכל להסיר את מבטו מהשעון. עוד שלושים
שניות, עשרים וחמש, שבע עשרה, שמונה, שבע, שש, שתיים, אחת,
עברו עשרים דקות. הוא הוריד את קצב הריצה חזרה ל-9 קילומטרים
בשעה.

כעת קל יותר לנשום, חשב ועדיין שמר על קצב אחיד ומסודר. כעבור
דקה חזר להתלבט, האם עשה נכון שנרשם שוב ללימודים, בגילו, אחרי
שכבר סיים תואר. זה לא מטופש? חשב. אלו השנים בהן אני אמור
לעבוד כמו משוגע, להצליח בגדול. אבל מה זו הצלחה? הרי הכל
זמני. כבר הסכים שאין הנאה מתמשכת וידע שאפילו ההנאה שחש כשהאט
את קצב הריצה נובעת מהסבל שגרם המאמץ שקדם לה. אני פה לעוד
שלושים שנים טובות, במקרה הטוב. אני צריך להקשיב לליבי. לחזור
ללמוד? לחזור לחיי סטודנט, מחדש? עכשיו? מבחינה הגיונית זה כל
כך לא נכון, אבל למה זה מרגיש כל כך נכון? הוא זכר שכשלמד היה
בחור בן עשרים ותשע במסלולו. הוא חשב, כמו רבים אחרים, שאותו
בחור פשוט פוחד מהחיים האמיתיים ולכן נשאר בלימודים. אבל זה לא
נכון לגביו, הוא יודע. הוא ניסה, בנה, הקים, פעל, חי כמו מלך,
אך לא אהב את חייו. לכן נסע, לכן שינה הכל. הוא חזר עם התשובה,
הוא רוצה לפעול לטובת מטרות נעלות יותר, אבל כיצד מתרגמים את
המחשבות הללו לחיי השגרה? האם הוא מחפש בלימודים פסק זמן בלבד?
לא, הוא באמת רוצה להעמיק, לגדול. האם זו הדרך? מישהו הדליק את
האור ושלף אותו בגסות ממחשבותיו. מישהי כבדת גוף חייכה אליו,
שכנה. הוא חייך בחזרה, כולו נוטף מים. היא הפעילה דיסקמן, שמה
אוזניות והחלה לצעוד לאיטה על מכונה מקבילה, מתנתקת מהסביבה.
השעון הראה עשרים ושבע דקות, עוד שלוש דקות. הוא ספר את הדקות
יחד עם הספרות האדומות. עוד חצי דקה, עשרים שניות, עשר, שלוש,
שתים, אחת, שלושים דקות. הוא הביט במד המרחק, ארבעה קילומטרים
ושש מאות מטרים.

הוא הוריד את המהירות ל-8 קילומטרים בשעה והחליט להמשיך לרוץ
עד שיחלפו חמישה קילומטרים. שוב נזכר בה. זו שהיתה איתו שלוש
שנים מלאות עליות ומורדות. היא עזבה כי רצתה שיחליט. רצתה
שיצטרף לאחרים ויבטיח לה מסגרת בטוחה וברורה. הוא לא היה
מסוגל. הוא ידע שאם נכנע היה הופך למשהו אחר. אבל צריך מתישהו
להכנע. אולי זו ההתבגרות, חשב. משב רוח קריר שטף את פניו,
נשימתו הסדירה כמעט ולא נשמעה. הוא הביט בשעון וגילה שכבר רץ
חמישה וחצי קילומטרים. הוא הוריד את הקצב ל-7 קילומטרים בשעה,
קצב הליכה מהירה.

בריזה קלילה החלה לנשוב, הוא הפסיק לחשוב ונהנה ממגע הרוח
הקרירה על פניו. השעון המשיך להחליף ספרות בקצב קבוע. שישה
קילומטרים, ארבעים דקות. הוא עצר את המכונה, כשבראשו מחשבה
אחת, זהו? כבר נגמר? הזמן עבר. הוא ניגב את פניו ופנה למקלחות.