[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
המעלית

מוקדש לכל הנשים באשר הן

"חכו, חכו שנייה עם המעלית!"
כמעט החלקתי על הרצפה תוך כדי ריצה. מספר חולים ומבקרים שישבו
בלובי של בית החולים שלחו אליי מבט זועף או מלא תמיהה, או
שניהם. מה קרה? בחיים לא ראיתם מישהו רץ בשביל להספיק למעלית?
הגעתי בדיוק לפני שהדלתות נסגרו לי בפרצוף, ובשנייה האחרונה
הצלחתי להשחיל את היד פנימה; לרגע הייתי בטוח שהדלתות נסגרות
לי על היד, וכבר דמיינתי את עצמי נגרר לאורך הקיר בעקבות
המעלית ונקרע לגזרים. יש לי דמיון עשיר למדי. לכן כשהדלתות
נפתחו פשוט עמדתי שם כמו אידיוט עם היד מושטת קדימה, מכווץ
מכאב ועם פרצוף טיפשי.
"נו? אתה נכנס או לא?" שאלה אותי מישהי בקוצר רוח.
פקחתי את העיניים ישר לתוך בחורה כבדת-גוף בדובון ירוק צבאי,
קצוצת שיער ובאופן כללי גברית-משהו, שעמדה בקדמת המעלית. היא
הזכירה לי את ברט, המורה להתעמלות הסאדיסט שלי. רק אולי עם
פחות זקן. וקצת יותר שרירים.
"אהמ, כן. תודה," מלמלתי.
"הללויה, הוא יכול לדבר." מלמלה לעצמה הבחורה שעמדה ליד
המפחידה הנ"ל, בעוד אני נדחק פנימה. זאתי הייתה ארכנית חיוורת
עם משקפיים גדולים, חנוטה בחליפה עסקית א-לה אייג'נט סקאלי,
ודיברה בטון אינטלקטואלי שקט ומתנשא. הרגשתי צורך פתאומי
להצביע לפני שאני מדבר אליה. בו במקום החלטתי לכנות אותה
סיגלית.
"כן, הא," נהמה ברטה המפחידנית בעוד הדלתות נסגרות. "מדהים מה
אפשר ללמד אותם לעשות."
דלתות הרחמים נסגרו עליי.



שלחתי מבט זהיר מסביב: במעלית היו חמישה אנשים. נשים, ליתר
דיוק. חמש נשים. חוץ מברטה וסיגלית הייתה שם נערה בערך בגילי,
תיכוניסטית, חמודה למדי אפילו, שעמדה על ידי וזמזמה לעצמה את
מנגינת הנושא של 'חברים.' ליד ברטה עמדה בחורה צעירה, אדומת
עיניים  ופרועת-שיער, שנראתה שבורה והרוסה לגמרי, מצויידת בתיק
מלא וגדוש ממחטות נייר, ושלחה מדי פעם יבבה או משיכת אף של
אומללות לחלל האוויר. האישה שעמדה מאחורי, בפינת המעלית, הייתה
נמוכה, שחומה ושמנה עד מאוד, עטופה בחלוק של בית חולים. שפתיה
היו חשוקות במאמץ והיא נראתה כאילו היא נתונה בכאב.
לא העזתי לבקש מברטה או מסיגלית, ולכן פניתי לעבר השברירית
שעמדה ליד הכפתורים. "את יכולה ללחוץ בבקשה על קומה שבע?"
ביקשתי בנימוס.
"עזוב אותה בשקט!" ירתה ברטה בזעם. "מה קרה, יש לך שיתוק?"
"אוקיי, אוקיי, לא חשוב," הבלעתי והושטתי יד ללחוץ על הכפתור.
השברירית שלחה אליי מבט דומע. היא נראתה הרוסה. "סך הכול
ללחוץ..." ניסיתי לפייס אותה.
"לא ללחוץ ולא למצוץ," אמרה ברטה בארסיות. "היא סבלה מספיק
מגברים כמוך. רק תראה אותה. תראה באיזה מצב היא. זה משמח
אותך?"
"א..."
"שתוק. אל תדבר אליה, אל תסתכל עליה, אל תתעסק איתה. הבנת
אותי?"
"אההה." גנחה פתאום השמנה מאחורי. אף אחד לא שם לב.
"מה את כועסת," אמרה הנערה שעמדה על ידי, "הוא עדיין לא עשה
כלום."
"עדיין לא. אלה, רק מחכים שתתני להם הזדמנות. תשמעי לי, ילדה,
אני מכירה אותם."
"אני ניצן." אמרה הנערה וחייכה אליי. היה לה שיער בצבע דבש,
וכמה שרידים של פצעי בגרות, שדווקא היו חמודים.
"רועי. מה שלומך?" עניתי.
"בסדר. גם אתה מבקר חולים?"
"לא, האמת שאני למחלקה הקרדיולוגית." איזה כיף. סוף סוף טיפת
חברותיות. "רציתי לעשות קורס צלילה ומצאו לי בבדיקות איזה
אוושה בלב, אז אני צריך להוציא אישור שאומר..."
"צריך לב בשביל שתהיה אוושה," חתכה סיגלית בתמציתיות.
השתתקתי. החלטתי להצטמצם למינימום של קיום למשך שהותי
במעלית-הטינה הזאת. יא אללה, אני תקוע במעלית עם איזו כת של
מכשפות מסרסות שונאות-גברים. הייתי צריך לחכות למעלית הבאה. נו
טוב, כמה זמן זה כבר יכול לקחת עד קומה שבע?
טראח!
וווושששש... קלונק.
המעלית עצרה.
"אוי ויי," מלמלה השמנה מאחוריי.
"אתה רואה מה עשית?" צעקה ברטה בפנים אדומות.
"אני?" נסוגותי צעד קטן לאחור וכמעט נתקלתי בשמנה. "מה
עשיתי?"
"היית חייב להידחף למעלית, נכון?" אמרה סיגלית בפנים קפואות.
"עכשיו חרגנו ממגבלת המשקל."
"אני לא הבנאדם הכי כבד במעלית הזאת." מלמלתי.
"מה זה?" פנתה אליי ברטה בחדות.
תוך שנייה, המעלית הפכה שקטה כאקווריום של דגים.
"אה..."
"מה אמרת עכשיו?" ברטה צמצמה מרחק לעברי, ולפתע הייתי מודע עד
מאוד לעובי זרועותיה. עכשיו היא נראתה פחות כמו ברט המורה
להתעמלות, ויותר כמו האלק הוגן.
"אני רק... התכוונתי... אנגגג..."
ברטה, עכשיו בטווח טריפה, סיננה לעברי: "אתה מנסה לרמוז משהו?"
בקול שיכול להקפיא דם בעורקיו של דג מלוח.
הן יהרגו אותי, חשבתי פתאום. היא תטרוף אותי והן ישליכו את
הגופה שלי לפיר המעלית... זהו, זה הסוף...
"אההה." פלטה שוב השמנה שמאחורי - וצנחה בחבטה על רצפת
המעלית.
"תראה מה עשית עכשיו, אידיוט!"  שרקה לעומתי סיגלית.
"א... אני? מה עשיתי?"
"נו, זוזו כבר, תנו לה מקום. גברים...פפפט."
נדבקנו כמיטב יכולתנו לכתלי המעלית כדי לעשות מקום. רק
כשסיגלית השכיבה את השמנה על הגב, קלטתי.
היא לא סתם שמנה... היא...
"אהה!" היא צרחה עוד פעם.
"אלוהים! היא יולדת!" זעקה השברירית.
"מה? איכס!" פלטה ניצן.
"איכס? מה איכס? תגידי ילדה, את לא מתביישת?" אמרה סיגלית
בנזיפה. "מה איכס בזה? כשהחיים באים לעולם זה לא איכס, זו
חוויה טבעית ונפ..."
"נו, תעשה משהו!" צרחה עליי השברירית. כרעתי ליד היולדת, יותר
בשביל לתפוס מחסה מאשר בשביל להביא תועלת כלשהי.
"'סתלק ממנה אתה!" אמרה ברטה. "מה אתה חושב ש'תה עושה?"
"לא יודע!" אמרתי.
"אההה!" צעקה היולדת.
"אוקיי. כולם להירגע," אמרה סיגלית וכרעה מצדה השני. "ילדה,
תלחצי בבקשה על פעמון האזעקה. אנחנו בבית חולים, אין מה
להילחץ."
ניצן נעצה את אצבעה בקדחתנות בכפתור הפעמון. הצלצול הגואל סירב
להישמע. "לא פועל!" אמרה.
"תמשיכי לנסות. אתה - תחזיק לה את היד!" ציוותה סיגלית.
"אני?"
"אתה רואה כאן אולי עוד מישהו מתת-הגזע העלוב שלך?" הצליפה
ברטה. בלעתי את רוקי והחזקתי את ידה של היולדת. היא מיד לחצה
לי את היד בכוח-אדירים.
"ששש. תנשמי לאט, הכול יהיה בסדר." סיגלית פתחה את חלוק
בית-החולים של היולדת, חשפה בטן שחומה והרה ורכנה להאזין לה
כאילו מדובר באבטיח עסיסי בסופרמרקט.
"יש למישהי פלאפון?" שאלה ניצן בעודה דוקרת את הפעמון בהתמדה.
"לי! לי!" התפרצה השברירית כאילו קלטה הרגע שטופס הלוטו הזוכה
בידה. היא הפכה את התיק שלה על הרצפה וחיטטה בהיסטריה בכמויות
העצומות של ממחטות-נייר משומשות שנשפכו משם.
"תסתכלי טוב, ילדה, תסתכלי!" התיזה ברטה לעבר ניצן. "זה מה
שיעשו לך הבהמות האלה!"
"טוב, הפעמון לא עובד," אמרה ניצן בקוצר רוח.
"אין קליטה!" צייצה השברירית וכמעט פרצה בבכי נוסף.
"לא! אנחנו מנותקים מהציוויליזציה!" זעקתי בפאניקה.
"ציוויליזציה? הא! הצחקתני, יא גבר ישראלי מצוי שכמוך." ברטה
נטפה בוז כברז מקולקל.
"רק ניאנדרטל כמוך," החרתה-החזיקה סיגלית, "יכול להגדיר
כ'ציוויליזציה' את החברה הפטריארכלית ה..."
"אההה!" צווחה היולדת ומעכה לי את היד יותר חזק.
"תפסיקו לצעוק כבר!" סיננה ניצן.
האימה גברה בי מרגע לרגע. אני לכוד פה עם חמשת היסודות של
הקהילה הנקבית - המיליטאנטית הגברית; הפמיניסטית האקדמאית;
המאוכזבת ההרוסה; הצעירה שעוד לא יודעת; ואם כל המלחמות.
הסיכויים שלי לצאת מכאן בחיים, הם כמו של לורנה בוביט בכנס של
איגוד הרובאים הלאומי.



"תירגעי, גברת, תירגעי." ליטפתי לה את היד, למרות שהאצבעות שלי
כבר איבדו תחושה מזמן תחת לפיתת הברזל שלה. "הכול יהיה בסדר
גמור. יהיה לך תינוק בריא, ויפה, תהיה לך משפחה מאושרת...בעלך
בטח ישמח..."
"ווואאאאאאההההה!" מאחוריי פרצה שברירית בבכי קורע לב ורקמות.
"תשתוק אידיוט! אתה רואה מה עשית?" התפרצה ברטה. "עד שהיא
חושבת שהיא התגברה, בא עוד גבר והורס הכול! די, די, נשמה,"
חיבקה את שברירית. "הוא לא ראוי שתבכי עליו, די... הוא סתם
חזיר, כמו כל הגברים בעולם..."
"רק ניסיתי לעזור!" מחיתי.
"הוא הבטיח לי... הוא הבטיח..." התייפחה שברירית בזרועותיה של
ברטה. "אני אהבתי אותו..."
"למה באמת האבא לא נמצא כאן איתה?" שאלה ניצן כאילו לעצמה.
"הם אף פעם לא נמצאים כשצריכים אותם,"  שחה סיגלית בידענות.
"האינסטיקטים החייתיים שלהם אומרים להם שתפקידם בטבע נגמר. זה
כל העניין, ושלא יספרו תירוצים."
"אההה!" צעקה היולדת, עזבה לי את היד, ולפני שהספקתי לנשום
לרווחה תפסה לי את האוזן.
"אייי!" צעקתי גם אני בתגובה.
"אה, באמת? וכמה גברים בדיוק היו לך שאת יכולה להצהיר ככה
בוודאות?" שאלה ניצן.
"יותר ממך!" החזירה לה סיגלית.
"ב-ח-ייך? אני מוכנה להתערב שאת עולה לכירורגיה בשביל ניתוח
פלסטי!"
"ואם כן אז מה?"
"איה! תעזבי! זה כואב!" סיננתי בעוד היולדת מנסה לקטוף לי את
האוזן.
"אתה לא יודע מה זה כאב!" התייפחה שברירית לעברי.
"בדיוק! שב בשקט אתה!" זרתה ברטה אש וגופרית. "אתה עשית את זה,
ועכשיו תתמודד עם התוצאות! אתה לא תתחמק מאחריות, אתה שומע
אותי?"
"מה? מה אני, איזה אחריות? אני לא עשיתי כלום!" נאבקתי להגן על
עצמי, אבל ידעתי שאני לא משכנע אף אחד. אפילו אני התחלתי
להרגיש אשם. "אני בחיים שלי לא נגעתי אפילו באף אחת, אני נשבע!
טוב, האמת שפעם אחת, אבל זה היה במסיבה..."
"אם לא אתה, אז גבר בהמה כמוך! כולכם אותו דבר!" ברטה התנשאה
לעומתי כדרקון יורק-אש ממין נקבה.
"אני בסך הכול רציתי לעשות קורס צלילה!!" צרחתי.
"ברור!" אמרה סיגלית כלאחר יד בלי להסתכל אליי. "אתה זה שמזיין
אותנו, מעבר אותנו..."
"זורק..." התיזה ברטה.
"פוגע..." התייפחה השברירית.
"ואז הולך לצלול, כשאנחנו סובלות על רצפות של מעליות כדי להביא
עוד כמוך!" רשפה ניצן. "אופס... סליחה, נפלט לי."
"זה בסדר, זה כנראה מדבק פה."
"אהההה!" היולדת הרפתה לי מהאוזן, וחזרה ללפות לי את היד.



"אוקיי. יש לנו ראש בחוץ," דיווחה סיגלית בקרירות.
השתרר שקט.
"ראש? ראש של מה?" שאלה ניצן.
השתרר עוד קצת שקט.
פנים המעלית הסתחרר קצת לנגד עיניי, בעוד סיגלית שולחת לעברי
מבט פולשני. "שלא תעיז להתעלף!" ציוותה. היא הניחה יד עדינה על
משהו ורדרד בגודל של מלון קטן שהופיע פתאום... רגע... מה זה
הדבר הזה...? מאיפה זה בא?
"יו! הוא יוצא! זה תינוק! תראי, תינוק יוצא משם!" צפצפה
השברירית כאילו היא עדה לנחיתה של חייזרים.
"רועי, תוריד את החולצה שלך." אמרה ניצן.
"מה? עכשיו?" שאלתי, עדיין בהלם מוחלט, בוהה ברך ההולך ונולד
לו.
"שיהיה במה לעטוף אותו!"
"נו, תוריד כבר," אמרה סיגלית בקרירות. "לא תאבד את בתוליך
מזה."
ניצן חטפה ממני את החולצה ופרשה אותה על הרצפה בין רגליה של
האישה היולדת.
"תדחפי!" קראה סיגלית בדרמטיות.
"כן! תדחפי!" הוסיפה שברירית שכנראה גידלה ביטחון עצמי.
"אההה!" זעקה היולדת.
"אהההה!" צרחתי גם אני. היולדת מעכה לי את היד בלפיתת ברזל
בעוד שניצן, שרכנה מאחורי, נעצה ציפורניה בכתף שלי, זה לא
ייאמן כמה כוח יש לבנות האלה כשהן רוצות.
ואז הוא פשוט, כלומר... ככה... יצא החוצה... במין, כאילו...
גליצ'ה כזאת... שנייה אחת הוא לא היה, ושנייה אחר כך...



אף אחד לא יודע מה עובר בראש של תינוקות, או האם הם בעצם
מודעים למה שקורה סביבם. כלומר - אף אחד חוץ ממני. אני יודע.
התינוק הזה פקח שתי עיניים קטנטנות; העיף מבט זהיר מסביב; ראה
אותי, את האמא הראשית, את ארבע אמהות-המשנה, ואת החולצה (עם
הלוגו של 'פלאנט הוליווד');  ואז הביט עליי לאמור:
זהו? נו טוב. זה מה יש.



כשהחושים שלי חזרו לתפקד כתמול שלשום, כבר היינו שבעה אנשים
במעלית. חמש נשים ושני גברים.
סיגלית הרימה את התינוק ונתנה לו סטירה קטנה, והוא התחיל לצרוח
במרץ.
"יו! תראו איזה חמוד!" התמוגגה שברירית.
"שיו, אני בהלם..." מלמלה ניצן. "כאילו - שיו..."
"מזל טוב, גברת," סיגלית הושיטה את התינוק העטוף בשמיכה לאם
המאושרת. "יש לך בן."
"הכי טוב בן," התמוגגה ברטה. "הם הכי אוהבים את אמא."
"איזה מאמי!" צפצפה שברירית.
"הכול בסדר איתך?" שאלה אותי ברטה. הנהנתי ברפיון.
"סחטיין," אמרה באושר, והורידה לי כאפה ידידותית אך רבת
עוצמה.



כשהדלתות נפתחו סוף סוף, עמדו בחוץ סוללה של רופאים מודאגים,
טכנאי מעלית, איש בטחון, בעל מודאג ושני ילדים קטנים יותר,
ולעיני כולם נגלה המחזה; חמשתנו שרועים על רצפת המעלית בחיבוק
קבוצתי סביב האם המאושרת והתינוק הצורח, העטוף בחולצה שלי עם
לוגו של פלאנט הוליווד. הרופאים ליוו את המשפחה למחלקת יולדות,
לא לפני שהאבא המתמוגג התעקש לצלם את כולנו במעלית והזמין
אותנו לברית.
איזו אחות רחמניה הגיעה בריצה, והביאה לי חולצת-פיג'מה של
הבית-חולים, שיהיה לי עם מה ללכת הביתה.
"אני אוהב אותך." אמרתי לה. "אני אוהב את כולכן. אתן היצורים
הכי נפלאים בעולם."
היא העניקה לי מבט מחויך; ובטח אמרה לעצמה משהו בסגנון:
גברים. כולם אותו דבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל לובשי
התחתונים
האדומות הם בעלי
גלימות שחורות.
כל בעלי הגלימות
השחורות הם
שופטים.
המסקנה המתבקשת?


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/04 2:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה