[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאודורה ג'יימס
/
רגעים של יאוש

הטלפון צלצל, קולו מהדהד ברחבי הדירה החשוכה.
חוץ מהצלצול הצורם, נשמע קולו המלנכולי של לאונרד כהן, "ציפור
על גדר תיל."
תנועה שקטה באמבטיה, מים מטפטפים.
היא עטפה את עצמה במגבת לבנה גדולה ובעודה מטפטפת על הרצפה,
צעדה לחדר השינה.

צעדיה היו מדודים, איטיים, נזהרת לא להחליק על הרצפה. אולי
מקווה שהמטלפן יוותר לפני שהיא תענה.
אבל הטלפון חיכה בסבלנות על מיטתה, והבהב באור ניאון ירוק,
מסמן את מקומו בחשכת הלילה.
היא הושיטה את ידה. החלון היה פתוח ובריזה קלה ליטפה את עורה
הרטוב, והעירה כל עצב חשוף לשעה ולמקום. אמצע הלילה. סתם עוד
לילה רגיל.

"כן?"

בצד השני הייתה דממה לרגע, אבל לפני שיכלה לנסות מזלה שוב, הוא
דיבר.
"היי."
המוח קלט את הקול, עיבד אותו, זיהה, וחזר לעסוק בקור שהקיף את
גופה. עכשיו כל חושיה התחדדו, והיא החלה לרעוד קצת.
"היי. מה נשמע?"

הקול שלו היה עייף, יותר מדי שעות עבודה, יותר מדי דאגות
קטנות. היא תהתה אם פשוט אולי נמאס לו לדבר איתה, והעייפות
הייתה הרצון שלו לנתק ולחזור לישון לצד אשתו.

"את יודעת, עובדים."
"אתה נשמע עייף."
"לא הערתי אותך, נכון? כבר מאוחר."
"לא, הייתי ערה. החלטתי לעשות אמבטיה."
"תיזהרי לא להירדם שם." ניסיון צולע להומור למרות שהוא היה
עייף מדי לחייך.
היא חייכה בחשיכה.
"אז מה קורה איתך? אני מצטער שלא התקשרתי קודם."
"שטויות, אני יודעת כמה קשה אתה עובד."
"כן," הוא ענה.

הקו היה דומם.

"אז מה קורה איתך, ספר לי משהו."
"אני יודע? עובדים. תמר ואני נוסעים לטורקיה חודש הבא לקצת
חופש."
"נשמע נחמד. מה שלומה באמת?"
"היא בסדר. עובדת, לומדת. אנחנו נפגשים פחות משהיינו רוצים."
"טוב, זוג מאוהב כמוכם היה מבלה 25 שעות ביממה ביחד אם הייתם
יכולים."
"כן," הוא נאנח עם חיוך ופתח את המקרר.

שוב דממה.

"טוב, אם היית באמצע לעשות אמבטיה אז את בטח קופאת מקור, אני
לא רוצה שתחטפי דלקת ריאות."
הוא עמד לסיים את השיחה והבריזה בינתיים התגברה לרוח וחלון
כלשהו נטרק והיא נבהלה.
"לא, אל תנתק עדיין, תמשיך לדבר איתי."
הוא נאנח.
"הכל בסדר?"
"בסדר גמור" היא מיהרה להגיד, "פשוט לא בא לי על שקט עכשיו.
אתה לא הולך לישון מיד, נכון?"
היא שנאה לבקש דברים. מכל אדם. אולי במיוחד ממנו. כי ממנו היא
באמת הייתה צריכה את מה שביקשה, ולמרות שהיא סמכה עליו לחלוטין
שיעשה כל שתבקש ממנו, היא שנאה לתת לאדם אחד כזה כוח עליה.
הוא חייך.
"לא, אני אוכל סנדביץ' או משהו קודם. ארוחת ערב."
"אני אקח את הטלפון איתי ואשים אותו על רמקול בחדר האמבטיה, רק
אל תנתק עדיין. בזמן שאתה אוכל."
הוא הוציא בקבוק בירה מהמקרר ועליו הייתה מודבקת פתקית: ארוחת
הערב במיקרו, שים לשתי דקות, תזכור להוציא את הכלב ותיכנס כבר
למיטה. אוהבת.

הוא חייך חיוך גדול שנשמע אפילו בדממה.
"חכה, אני שמה את הטלפון בצד בזמן שאני נכנסת לאמבטיה."
"טוב, כי אני עסוק מדי בשביל להגיע להלוויה שלך כשהטלפון יחשמל
אותך."
היא נשכבה באמבטיה המלאה וענתה: "כמה מתוק, לא ידעתי שאכפת
לך."
הוא פתח את בקבוק הבירה ולגם לגימה קרה.
"אלכוהול? בשעה כל כך מאוחרת של הלילה?"
"זה בסדר, זה לא כאילו שאני הולך לנהוג עכשיו."
"אני מקווה מאוד שזה לא על קיבה ריקה."
הוא לחץ על כפתור המיקרו.
"לא, תמר השאירה לי ארוחה במיקרו."
היא חייכה. "אשתך דואגת לך יפה מאוד."
הוא רופף את אחיזת העניבה בעודו מחייך.
"אז מה שלומך?"



היא נאנחה.
"שלומי... אתה יודע, נושמים."
"תיזהרי לא לומר את זה ביותר מדי התלהבות."
הוא התיישב על כיסא גבוה ליד הדוכן במטבח ושתה עוד מהבירה שלו
וצפה במיקרו בעוד הצלחת הרחוקה הסתובבה במקומה. הוא הצליח
לקלוט את הריחות עולים מהמנה המתבשלת וביטנו קרקרה.
"לא נמאס לך קצת מהשיחות האלה?"
"איזה שיחות?" הוא שאל בעודו סוקר את הדואר שהגיע. עוד כמה
חשבונות, עוד כמה פרסומות. הזמנה לברית של ילד של חברים.
"השיחות האלה שאנחנו מנהלים כשאתה כל כך עסוק. שאני כרגיל
מחפשת איזה ישועה אבודה - מגלגול קודם או בגלל שראיתי יותר מדי
וולט דיסני - ואתה פשוט מנסה לעבור עוד יום עסקים מלא פגישות
בלי שישגעו אותך."
"שטויות, את יודעת שאני נהנה לדבר איתך."
"באמת? כי אני מרגישה קצת כאילו שקיבלתי הקלטה."
"שיר, מה את רוצה ממני?"

היא השתתקה.

"כלום. אני מצטערת שהצקתי לך, אני יודעת שאתה בטח מאוד עייף."
"שיר, תפסיקי, את יודעת שאני אוהב לדבר איתך אבל אני פשוט קצת
עסוק, זה הכל."
"אני יודעת שאתה עסוק, עזוב, אני מצטערת. שיהיה לך לילה טוב."
"שיר. שיר!" אבל היא כבר ניתקה.
הוא נאנח בקול והמיקרו צפצף.
הוא לקח מגבת והוציא את הצלחת החמה שנפלה מידו לשולחן. הוא נשא
מבטו לעבר חדר השינה, אבל השקט נותר. מסכנה תמר, בין העבודה
ללימודים ואליו, לא נשאר לה הרבה זמן לשינה.
הוא הסתכל על הטלפון שנשאר לשכב על הדוכן ונאנח. הדלת של חדר
השינה חרקה והוא סובב את מבטו בציפייה, וראה צל שחור ונמוך
מתנועע בחושך. הוא חייך וליטף את הכלב ששוטט בעייפות לידו.
אז הוא קם, הרים את הטלפון ולחץ על כפתור החיוג החוזר.
אחרי ארבעה צלצולים היא ענתה.

"מה?"
"שיר, תפסיקי. אני רק רוצה לשמוע מה שלומך. ואני שונא לאכול
בדממה מוחלטת ותמר ישנה, אז דברי איתי קצת. פלויד ממילא לא
פטפטן גדול בשעות כאלה של הלילה."
הכלב ליקק את ידו כששמע את שמו.
היא חייכה.
"בסדר. אז מה אתה אוכל?"
הוא הסיר את העטיפה מהצלחת וניחוח הבשר גרם לקיבתו לקרקר עוד
יותר בקול.
"אשתי, שתבורך, הכינה צלי ואורז."
"בטח לא אכלת מהבוקר, כמו שאני מכירה אותך. בתיאבון."
הוא החזיק את הסכו"ם בין ידיו וראשו מוטה הצידה כדי להחזיק את
הטלפון. הוא ניסה להכניס ביס לפיו אבל בין הטלפון למזלג המצב
הסתבך.
"את יודעת מה, חכי, אני אתקשר אלייך מהפלאפון, שם יש לי
אוזנייה ואני אוכל לאכול כמו בנאדם."

עוד ניתוק.

היא הניחה את זרועותיה על קצוות האמבטיה וראשה עליהן ובהתה
בטלפון.
"A watched phone never boils," הזכירה לעצמה במלמול.
הטלפון שוב העיר את קצוות הבית והיא לחצה על כפתור ושמעה את
הקול המוכר לועס בתיאבון רב.
"את לא רעבה?" הוא שאל בעניין.
"אני נוטה לאבד את התיאבון בשתיים בלילה."
הוא חייך לעצמו והיא מייד הוסיפה: "אני יודעת מה אתה חושב,
וכן, זה גם לא טוב לדיאטה."
הוא החל להשתנק מצחוק וענה: "לא כשאני בולע, תמר ישנה בחדר
הסמוך."
"אתה נשמע מאוד מנוסה במשפט הזה." עכשיו הוא ירק את תוכן
הבקבוק באוויר והשתנק.
היא חייכה בעודה נשענת אחורה באמבטיה, בוהה בתקרה.
"לפחות אתה לא יכול להגיד שהשיחות איתי משעממות."
הוא השתעל לתוך מגבת: "לא, בהחלט לא משעממות." ושלח עוד מבט
דואג לעבר חדר השינה. כלום.

"אז אנחנו יודעים שאני עובד קשה. מה את עושה?"
"חוץ מלבזבז את זמני?"
"כמובן."
"מזכירה. עבודה חסרת כל תהילה. אבל שיטות הכנת הקפה שלי הולכות
ומשתפרות מרגע לרגע."
"אני אבחן אותך פעם הבאה שניפגש."
"כן," היא אמרה, קולה חלש.

עוד כמה רגעים של דממה.

הוא סיים לאכול והניח את הצלחת על הרצפה, שפלויד ילקק.
"סיימת לאכול?" בטון מודאג. היא לא תחזיק אותו ער. היא כבר
ביקשה את עזרתו, ועכשיו היא צריכה אותו איתה. כדי לא להיות
לבד. ניתוק עכשיו זה סירוב. גם אם הוא לא יודע את זה.

"כן, אבל אני עוד צריך לצאת עם פלויד. תצטרפי אלינו?"
היא חייכה. "בשמחה."
הוא הניח את הצלחת בכיור ושטף ידיו מניסיונות הליקוק האחרון של
פלויד, מילא אותה במים וסיים את הבירה שלו.
פלויד עמד ליד הדלת והוא הרים את הרצועה ופתח את הדלת והכלב
זינק החוצה. הפלאפון הוכנס לכיס החולצה.
"חם בחוץ." הוא אמר בעודו עוקב אחרי הכלב שכבר נעצר לרחרח
ורדים.
"פה דווקא די קריר. שני קצוות הארץ, מה?"
הוא חייך והסיר את העניבה לחלוטין מצווארו.

"איך היית מגדיר בדידות? אם היית צריך לצייר את המילה, איך
היית מצייר אותה? או מצלם? איך אתה רואה אותה?" הבלבול
שבמחשבותיה זרם מפיה לתוך השפופרת הקרה.
הוא הריח שיירי בושם של תמר, אחרי שהתיזה עליו בבוקר קצת
מהבושם שלה במשחק. שיירים ששרדו איתו את היום הארוך וחיבקו את
עניבתו, חיכו ללטף אותו בלילה.
"הממ... גבר, לבוש בחליפה כהה, חולצה לבנה, עניבה קצת רופפת,
יושב ליד בר, באיזה מסיבה או משהו שיש המון אנשים מסביב.
צוחקים ושמחים, שותים. שתי הידיים שלו על הבר, לפני הכוס, ויד
אחת מסובבת את טבעת הנישואים שעל אצבע ביד השנייה."
היא חייכה. "אתה כזה גבר נשוי."
הוא נשם עמוק עם חיוך ובחן את מעשיו של פלויד.
"דווקא חשבתי על זה. לפני כמה ימים. אבל אתה צריך להיות קשוח
בשביל זה. מוכן?"
"ספרי."
"זו אישה. היא יושבת על האסלה, כשהיא באמצע מחזור, בחדר אמבטיה
חשוך באמצע הלילה, שומעת מהחלון סירנות של אמבולנס וילד בוכה,
ואבא שלו צועק עליו."

היא שתקה לרגע.

"אני יודעת שזו תמונה גועלית, אבל תעבור הלאה מהדחייה
הראשונית, ואפשר לראות את זה."
"אני יכול לראות את זה. למרות שהסירנות לא חייבות להיות משהו
רע. סירנות יכולות להיות תינוק שנולד."
"אני חושבת שזה יותר מאמבולנס אחד. בעצם, אולי אחד זה יותר
טוב."
"אל תדאגי, נולדים יותר מתינוק ליום."
"בחור, האופטימיות כאן קצת מחניקה."
הוא חייך והתכופף ופלויד בא אליו בריצה.
"מדברים על בדידות, מה שלום מיכאל?"
"נפרדנו."

היא יכלה לשמוע איזו אכזבה בקול שלו, למרות שהוא לא דיבר.

"לא הלך. עוד כוכב נוצץ בשמי מערכות היחסים הכושלות שלי."
"את לא נשמעת מאוכזבת מדי."
"אולי התרגלתי."
"בולשיט."
היא חייכה.
"לא התרגלתי. אבל בגלל שאני ממילא מזוכיסטית, אז אולי אני
נהנית מהאכזבות והכישלונות האלה. מי יודע, אולי אני לא באמת
רוצה מערכת יחסים שתעבוד ונהנית מהסטוצים החודשיים האלה."
"שוב התחלנו? די עם הרחמים העצמיים האלה, שיר."
"היי, רחמים עצמיים זה הדבר היחיד שאני טובה בו שנשאר לי. אל
תזלזל, ילד."
"את לא נשמעת טוב."
"ואתה לא יודע כמה אני נהנית לשמוע אותך אומר את זה." היא ענתה
בחיוך מריר, בעוד שידה המטפטפת משוטטת בצעדי אצבעות מהמצח
למטה.
"את לא נהנית מעבודות המזכירות?"
"אין תענוג יותר גדול בחיי מאשר להכין קפה לחבורת
"דוחפי-עפרונות", כפי שנאמר. אבל כסף זה כסף."
"את עושה לפחות כיף חוץ מזה? יוצאת עם חברים או משהו?"
"או שהם נשואים, או שהם רווקות מרירות. או רווקים מרירים.
מצחיק יהיה לנסות להבין מתי הפסקנו להיות בני אדם והפכנו להיות
רק חצאים כאלה שכל הזמן בחיפוש אובססיבי לאיזה חלק משלים, בין
אם רק ללילה או למשהו קצת לטווח יותר ארוך."
"זה לא חיפוש אובססיבי, פשוט הם יודעים כמה טוב זה כשכן מוצאים
את המישהו ההוא."

היא שתקה בעוד ידה התחילה את המסלול בחזרה, צעדים עדינים עד
לטבור.

"ומה אם לא מוצאים אותו? כל הזמן רודפת אותי איזו תחושה שהכרתי
את נסיך חלומותיי באיזה גלגול קודם, אבל היה לנו כל כך טוב
ביחד, היינו כל כך מושלמים, שידענו שלא נוכל להיות ביחד שוב,
כי זה בלתי אפשרי להיות כל כך שמחים להמון זמן בלי שמשהו
יהרוס. להרגיש שאתה במקום הנכון עם האדם הנכון. להרגיש שהאדם
ההוא בעצם עושה כל מקום נכון. אני כמעט זוכרת איך החזקתי אותו
כשהוא גסס. מזהה את הכאב של לאבד אהבת חיים. איך זה לקום כל
בוקר בלי רצון ובלי כוונה ולדעת בפנים שאם תמות באותו הרגע, רק
אז תקבל סוף סוף קצת מנוחה. שקט בפנים. רק אז הכאב יכול להיות
קצת יותר קהה כי אתה לא צריך לשנוא את העולם שמסביבך שמעיז
להמשיך להתקיים כשאהבת חייך כבר לא שם. כשאתה כבר לא באמת שם.
רק שייר של נפש שגססה כשאף אחד לא הסתכל."

היא שתקה לרגע ואז פלטה ציחקוק, על הגבול בין עצב לשמחה.

"זה מצחיק, הדמיון שלי כל כך פעיל שיצרתי לעצמי אהבת חיים
שאפילו אף פעם לא פגשתי. מין התמחות בכאב ברמות גבוהות."
הוא נעל את הדלת מאחוריו.
פלויד חזר לחדר השינה.
"סיימתם את הטיול?"
"כן. שיר, אל תוותרי בכזאת קלות. העניינים נראים קצת מחורבנים
עכשיו, אבל את תמצאי בוס שתסתדרי איתו. ותמר כבר אמרה לי שיש
לה לפחות שלושה בחורים שנראים מושלמים בשבילך."
היא חייכה וניגבה דמעה, וחשבה לעצמה כמה מלוחה כבר האמבטיה
צריכה להיות.
"טוב, המים כאן קפואים ואתה הולך לישון. שיהיו לך חלומות
מתוקים."
"שיר."
"אני אהיה בסדר, חמוד. רק... אתה מכיר אותי, אם אני ערה יותר
מדי שעות ולא מספיק עסוקה, אני מתחילה לעשות דברים מגוחכים כמו
לחשוב, ופשוט חובה לזכור שזה לחלוטין לא בריא בשבילי."
"שיר, יהיה בסדר. ניפגש בסוף השבוע או משהו ו..."
"ומה? אתה תניף את מטה הקסמים שלך ותיצור לי כרכרה מבקבוק
הבירה, סוס מפלויד ושמלה נוצצת ומרהיבה? אפילו הפיה הטובה לא
יצרה את הנסיך. הוא היה אמור להיות שם בעצמו. גורל."
הוא שתק.
"לפחות אתה לא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר. הייתי הורגת אותך אם
היית מתחיל עם השקרים האלה. אני זזה למיטה. כמה שעות שינה
ארוכות וחלומות מסיחי דעת ובבוקר אני אהיה מלאת אופטימיות חסרת
תקנה ומלאת אשליות כרגיל."
הוא נעמד ליד דלת חדר השינה וניסה להקשיב לתמר נושמת בשנתה.
"לילה טוב, שיר."
"לילה טוב. חלומות מתוקים."
ניתוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה יותר גרוע
מתולעת בתפוח?

כשחבר שלך מת

לילי נמר מחזירה
לתמר שמחזירה
למנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/8/04 2:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה