ההכנות היו רבות ,התרגשנו.
לא בגלל האיחוד של שתי נשמות מאוהבות שמצאו סוף כל סוף אחת את
השנייה, בגלל שזו הייתה החתונה הראשונה שלנו.
ישבנו בחיסין על הקפיצים, והתווכחנו. אני אמרתי שלרותי יצא הכי
טוב כי הוא בכל מקרה הוא יצטרך לשלם לה כשהם יתגרשו, הוא הרי
בטוח יתחתן עם משהיא אחרת מתישהו, ובטח לא עוד הרבה זמן. אני
לא זוכרת מי זה היה שאמר משהו אחר, אבל היה אחד כזה.
בצהריים הלכתי לאלה לארגן את המתנה שלנו לזוג המאושר (אני
חושבת שזה היה סבונים בצורת דולפינים או משהו בסגנון).
השקענו בה - במתנה, וגם בחתונה. איתמר הוציא מהרשת חומר (ואז
זה היה משהו - אינטרנט), סידרנו את החצר של אמנון ולדעתי אפילו
עוגה מישהו (בטח מישהי) אפה. כשאני חושבת על זה עכשיו, הדבר
היחיד שהיה חסר זו שמלת כלה, מוזר שרותי לא התעקשה על אחת כזו,
מצד שני יכול להיות שאני לא זוכרת נכון...
בכל אופן, הגענו כל החבורה, לא החבר'ה - סתם החבורה, לחצר של
אמנון (החצר שלו הייתה הכי גדולה) ונעמדנו במקומות שלנו
בהתרגשות (היה לנו חוש דרמטי...).
כולם היו מוכנים, איתמר אמר את כל מה שהוא היה אמור לומר, רותי
ואמנון הסכימו, מחאנו כפיים, הבאנו את המתנות, אמנון לקח את
כולן וברח.
רותי לא התאמצה לרדוף אחריו,
אנחנו צחקנו.