אני כבר לא זוכר מתי כל זה התחיל.
הפסיכולוגים טענו, שאיש אחד התחיל עם זה וכולם נגררו אחריו.
אנשי הדת טענו, שזו נקמת אלוהים לחוטאים.
החילוניים טענו, שזו פשוט אופנה חולפת.
זה כבר הפך לשגרת חיים.
צעדתי במורד הרחוב הנטוש באיטיות ומספר פאבים קטנים, שעדיין
נשארו פתוחים, האירו קלות את המדרכה האין סופית.
מספר מסוממים עברו על פניי עם חיוך ענק מרוח על הפנים. כל כך
קינאתי בהם...
אחד מהם נתקל בי והתחיל למלמל משהו בשפה לא מוכרת.
הלילה עטף את את העיר הישנה בצבעי כחול כהה וכמה עננים אפורים
הסתירו את הירח הזוהר. בעטתי בשקית נילון ישנה ופניתי לתוך
סמטה צרה בצד הכביש.
פחי זבל וקרטונים משומשים ביצבצו בצידי הסמטה והבנינים הישנים
התנשאו לגובה.
לפתע, מאחורי פח אשפה קטן צץ איש זקן ושפוף והתחיל להתקדם
לעברי. זקנו הלבן הסתיר את רוב פניו ובגדיו היו קרועים
ומלוכלכים. הוא נשען על ידית עץ ישנה והתקדם בצעדים איטיים
לכיווני. היה קל לראות שהוא היה מסומם לפי עיניו האדומות,
שהתרוצצו מצד לצד.
"בחור" אמר הזקן בקול צרוד, בזמן שהתקדם לעברי "רוצה אולי
לקנות אושר? אני מוכר בזול..."
התרחקתי ממנו באיטיות, בזמן שמילמלתי "לא... לא תודה, זה
בסדר"
"נו, באמת! אולי רק קצת אושר? אתה לא תתחרט..." הוא אמר, בזמן
שהושיט את ידו קדימה. הסתובבתי והתחלתי ללכת בצעדים מהירים
לכיוון השני.
מעניין מתי הכל התחיל להיות מזוייף...
מתי הכל הפך למציאות שאנחנו מכירים?
כבישים אינסופיים צבועים בשחור... מדברי ענק של אספלט
אפרורי...
שקיעה זהובה על רקע פרסומות ענק...
אנשים יוצאים מהבית, כדי לבהות במסכי ענק בתור בילוי.
משתכרים, כדי לשכוח את השם שלהם.
מעמידים פנים, כדי לא לחשוף את עצמם.
קונים, כדי להשלים את החלק החסר שבהם...
נכנסתי בהתנשפות קלה לפאב של בארני.
עוד עשרות אנשים חסרי הבעה עיטרו את השולחנות...
הקירות היו צבועים בצבע כחלחל-ירוק ומנורות קטנות האירו את
שולחנות המתכת בצבע כתום. ניגשתי לבאר בצד הפאב והתיישבתי על
כסא מתכת גבוה.
"היי, בארני" אמרתי לבארמן בשקט.
"היי" הוא השיב באיטיות "מה נשמע?"
"כרגיל... אתה יודע..." מילמלתי.
"מה אתה רוצה לשתות?"
"תביא לי וודקה עם 10% עצב, בבקשה"
"וואו, מה קרה? יום קשה בעבודה?" הוא שאל בתמיהה.
"משהו בסגנון..." אמרתי בעייפות.
בארני הוציא כוסית קטנה עם בקבוק זכוכית, שהיה כתוב עליו
"וודקה אינדאסטריאל", ומתחת קצת יותר בקטן באותיות אדומות
בוהקות: "עם 10% עצב". הוא שפך את הנוזל לתוך הכוסית הקטנה
והושיט לי אותה.
שתיתי את הכוסית והרגשתי את העצב מחלחל לי בגוף וצבעי הכחול
בפאב קיבלו לאט לאט גוון יותר כהה.
חבורת אנשים בצד הפאב עישנו כעס והשאירו עשרות בדלים על
השולחן. ענני דיכאון יצאו מהפה שלהם והתפזרו באיטיות בתוך
הפאב.
אחרי כמה כוסיות בחילה עזה תקפה אותי והרגשתי, שאני הולך
להקיא.
יצאתי החוצה במהירות ונתקלתי בבחור שחילק כיף לעוברים ושבים
כחלק מקמפיין למשחק חדש.
"סורי" אמרתי לבחור בהיסח דעת.
"זה בסדר" הבחור אמר בחיוך ילדותי, היה ברור שהוא לקח כמה
חבילות של כיף לעצמו "רוצה אולי קצת?"
"לא, אני יוותר" והמשכתי בדרכי.
חלפתי במהירות ליד חנות ענקית לקניית רגשות. "אימו סטור", היה
כתוב באותיות צבעוניות וגדולות. 2 רגשות ב 20$, מבצע החודש...
ושוב כאבים חזקים תקפו את הבטן שלי.
מיהרתי לסמטה מחוץ לפאב כדי להקיא ושם פגשתי שוב את הזקן.
"ידעתי, שתחזור" אמר הזקן בחיוך מלא שיניים רקובות.
"לא, אני פשוט..." התחלתי להגיד ואז השתתקתי.
"הנה, קח" הוא הושיט את ידו והציע לי 2 כדורים צבעוניים.
לקחתי מידו המלוכלכת את 2 הכדורים ובלעתי אותם במהירות.
ובאמת הרגשתי מאושר, בדיוק כמו שהזקן הבטיח... ראיתי דברים
בצורה צבעונית יותר. קיבלתי תחושה, שלא הרגשתי כבר הרבה
זמן...
פתאום הלילה לא כל כך חשוך.
פתאום הפנים שלה יותר מטושטשות בזיכרון.
והרגשת הבדידות נמוגה...
אבל אושר זה דבר חולף...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.