אחרי שבע שנים היא הפסיקה לקחת גלולות. לראשונה היא הרגישה
עירומה באמת. ממילא אין לה תכנית להזדיין בעשור הקרוב. בתקופה
שכל כך הרבה געש בה בפנים והיא הגיעה להחלטות סופיות לגבי
העתיד, החופש מההתנייה הקולקטיבית של האיחור במחזור היה מתוק
מתמיד. היא כבר לא תתעסק בשטויות האלה יותר.
הגוף שלה לא איחר להגיב על ההפרעה הזו, כמו היתה זו ההצהרה שלו
על הסירוב הפתאומי להמשיך ולהיות אישה משוחררת. ההתרסקות
ההורמונלית החלה ולא עבר זמן רב והפנים היפות שלה העלו
פצעונים. אלו כבר לא היו פצעי בגרות. היא כבר לא ילדה. אלו היו
פצעי אכזבה, פצעי ריקנות, פצעים של כאב והדחקה. וזה באמת כאב.
זה כאב לה מאוד, אך היא היתה נחושה להיטהר ממשקעי הגבריות
הפולשנית של כל השנים הללו ונחושה עוד יותר לחכות, שכל הנשורת
הגרעינית הזו תעבור.
אך זה לא מה שהיה, והשיער החל לנשור. לא כמו אצל חולי סרטן,
היא הרי לא היתה חולה. היא בסך הכל הפסיקה לקחת גלולות. השיער
נשר טיפין טיפין על המסרק מדי ערב, אחרי המקלחת. זו לא היתה
נשירה של זיקנה, זו היתה נשירה של וויתור, נשירת צעקה, נשירה
של בדידות והסתגרות.
לאן היא הלכה כל יום? למזלה, היא עבדה במשרד ללא חלון בפינתו
של קומפלקס הומה אדם, שבו אף אחד לא מסתכל על השני ממילא. היא
החלה ללבוש רק בגדים נוחים לעבודה, כי היא סיימה להיות יפה
ולאף אחד לא היה נעים להעיר לה על זה, כי היה ברור, שהיא במצב
מאוד עדין עכשיו.
נשמה טובה אחת חשבה "להכיר לה את אלון מהסניף בסיטי", אולי כדי
לרמוז לה, שתתחיל לסדר את עצמה, כי היא לעולם לא תתחתן כמו
שהדברים נראים. ולמרות שהיא גזרה על עצמה שתיקה מוחלטת, הגוף
שלה פלט לעיתים תגובות זועמות כלפי אנשים כאלה. הגוף שלה קיבל
חיים משל עצמו והיא לא היתה מסוגלת אפילו לבכות.
אז היא התחילה לאכול. היא אכלה, כי היתה רעבה. כך תמיד היה, רק
שמעולם לא השמינה מזה לפני כן. היא היתה הכי רזה במשפחה.
ומכיוון שעכשיו גם הסתגרה בבית יותר מבעבר, היתה שומעת רבות
מקרובותיה, בפליאה מלווה בשמחה לאיד, "את השמנת", בפעמים
המעטות שהגיעה לארוחות משפחתיות. זו לא היתה השמנה של סוכר.
היא מעולם לא אהבה ממתקים. זו גם לא היתה השמנה של התעברות. זו
היתה השמנה של אובדן התמימות. השמנה של אל-חזור. השמנה של
איבוד השליטה.
אז היא התחילה לקחת גלולות: גלולות להרזייה, גלולות לשינה,
גלולות עם ויטמינים, גלולות עם אנטי-היסטמינים, גלולות ממריצות
וגלולות מקפיצות.
והיא נכנסה להיריון, היא אפילו לא זוכרת איך. היא היתה לבד עם
ילדה בבטן. קלילה מהאוויר, יפה ומאושרת. היא לא האמינה, שתוכל
אי-פעם להרגיש כל כך מושלמת. התחושה האיומה של חוסר השליטה
הפכה מענגת והיא נתנה לחיים להישאב ממנה לתוך הגוף הקטן, שצמח
בתוכה. בתוך תשעה חודשים היא הזרימה שלושים ושתיים שנים של
שכחה לתודעה של הגירסה המשופרת שלה העומדת לפרוץ החוצה. היא
תקרא לה עלומה, כי עלומות הן דרכי האושר והסבל. |