את יודעת?
תמיד חשבתי, שאני אהיה הגיבור שלך, שמבין, שבכל העולם הזה,
שראית והגדרת בשם המתאים "חרא", אני אוכל לשמש לך נקודת אור
מסויימת.
וכשהחרא היה מלכלך אותך (קשה לחיות בתוך חרא ולהישאר
סטריליים), הייתי עוזר לך להתרחץ, מחבק אותך, מנגב את הדמעות
ומבטיח שהכל יהיה בסדר.
ואז? הייתי יוצא מהבית וגורם להכל להיות בסדר. עף כמו סופרמן
לחלל ומשנה את מסלול כדוה"א, מטפס כמו ספיידרמן על הבניין הכי
גבוה ומושך את הכוכבים, שיאירו מעל חדר השינה שלך, או סתם כמו
באטמן הולך ומכניס מכות לכל מי שהעז לפגוע בך.
הייתי, מן הסתם, נהנה מכל רגע. שום מעשה לא הרגיש לי לא נכון,
כשהוא היה בשבילך. אפילו כשרצחתי את עצמי בשמך, זה הרגיש לי
נכון. כשהצטרפתי לעולם וקפצתי אל החרא, צעקתי את שמך. זה כאב.
כואב למות. להשיל את נשל הנחש. בעיקר כשמתחת מתגלה נחש ארסי
ומרושע. אני יודע להיות ככה, למרות ההצגות שאני עושה. אני יודע
להיות רע. והסכמתי להיות רע בשבילך. הסרת ממני את המסיכה, וכל
העולם ראה אותי בתור מה שאני. לא גיבור. אדם. ילד. עיניים של
ילד. רגש של ילד. מוסיקה של ילד. חיים של ילד. לא אהבת, מה
שראית.
עכשיו, אחרי שהבנת, שאי-אפשר להפוך את הגיבור לנוול, כמו
שבאטמן לעולם לא היה מצטרף לג'וקר, חברת בעצמך לזה, שאני
הגדרתי נוול. אבל את יודעת משהו? מי אני, שאקבע? מי אני, ואיפה
אני, לעזאזל, שאני יכול לתת לך עצות לחיים טובים יותר? ללב טוב
יותר?
הייתי הגיבור שלך. היה לי הכבוד, הזכות והתענוג, ואפילו החובה
והאחריות- להיות הגיבור שלך, להציל אותך, כשאת נופלת, ולהיות
האדם מאחורי המסיכה.
רציתי להיות הגיבור שלך. כנראה שלי ולך יש הגדרות שונות
לגבורה. |