עומדת, לא במרחק גדול מכל מה שקורה. המון אנשים, מתלחשים,
בוכים, מחבקים מסתכלים, מחפשים איפה לשים את המבט שלהם.
מתקרבת, רואה בור, רואה משפחה בוכה, הרבה פרחים ורב. מביאים
אותו, הנה הם מתקרבים, מתחילה תפילה. שניה, איפה אני? זה לא
יכול להיות. מסתכלת ובודקת, שהכל אולי חלום. קוברים אותו, מה
הוא עושה שם?! הוא לא אמור להיות שם. הוא אמור להיות פה לידי,
להחזיק לי את היד, לומר, שהכל באמת יהיה בסדר. מחזיקה חזק. אם
אני עוזבת, אני אפול. אסור לי ליפול, אני צריכה להיות פה
ושידעו שהכל באמת טוב, יהיה טוב. מתקרבת לשם, הרבה פרחים
ואבנים. בוכה אני, כ"כ בוכה עכשיו.
הנה, קרבו את הבנאדם הכי יקר לי ואני לא יכולה לעזוב עכשיו.
אסור לי לעזוב, אני אשאר לבד. איך אני אמשיך עכשיו, מה אני
אעשה. בבקשה, תחזור... אתה חייב לחזור.

אז הנה, עברו כבר חודשיים וקצת מאז הכל עוד לא זז הרבה. הכל
עדיין לא מובן, עדיין הלם, המון געגוע, יותר מידי געגוע. איך
יכול להיות, שהבנאדם הזה לא פה יותר, האיש הכי חשוב ויקר לי,
הבנאדם שלי... האיש שלי. ממשיכה לאט בחיים שלי עם קשיים,
מתחים, בלבולים, הרבה סימני שאלה, ולא מפסיקה לחשוב ולאהוב...
אז מה עושים? מה עושים...