אלוהים, שיישאר, רק שיישאר לידי ולא ילך. אולי רק לקצת כדי
שאתגעגע.
כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את תחושת הניתוק המפחידה הזאת,
את המחנק של היום הארוך בלעדיו, הציפייה המתמדת לראות אותו,
לשמוע ממנו.
הדימוי הכי שחוק בעולם, אויר לנשימה.
והפחד, שאני שוחקת אותנו מהר מדי, שנחנק.
עכשיו מתחיל קיץ. מניסיוני אהבה מתחילה בקיץ, פורחת בחורף
ונגמרת בחורף חדש.
אולי אני נתפסת לעבר ומנסה לשים הכל בתבניות. אולי זו אובססיה,
הכל מסודר, מתמטיקה.
מנסה לארגן את החיים כרשימות ומשוואות אלגבריות פשוטות.
ילדה, שלא רוצה לעכל את צירופי המקרים והאקראיות, מנסה להאמין
בכל כוחה בגורל קבוע מראש וב"נועדנו להיות". התייאשתי אולי
מהתבנית ודחקתי אותה הצידה, הפסקתי לשים לב אליה.
אבל פתאום אחרי שבוע אני מסתכלת על היומן ונפגשנו בזמן שקבעתי,
בזמן שהמשוואה קבעה, אתה יודע?
והנה באת אלי כרעם ביום בהיר וסחפת בסערת ברקים ורעמים וגשם
זלעפות, שלא מפסיק.
קיץ עכשיו, ואתה רוח חופשיה, משתוללת לי בבטן.
כל דבר קטן, שאתה עושה או אומר, נשאר לי בזיכרון, כאילו אני
מחכה להיזכר כבר.
זו פעם ראשונה, שחרדת הנטישה שלי מרימה ראשה. קיבלתי אותה לפני
שנה וחצי, כשאבא שלי עזב.
ידעתי, שהיא שם, אבל סצנת הדייטים והפאבים לא ריגשה אותי
מספיק. לא פגשתי אף אחד, שראוי לגרום לה לצאת החוצה. והנה היא
יוצאת, ואני בפחדים יום יום. זה לא הרבה ביחס לזמן שלנו ביחד,
אבל זה מספיק כדי לשנות את צורת ההתנהגות שלי, את דרך החשיבה
האלגברית. אני יודעת, שדווקא העובדה, שאני מפחדת, שתלך ומתנהגת
לא בטבעיות, היא מה שיכולה לקחת אותך ממני הרבה יותר מהר. אבל
אני לא מצליחה להילחם בזה.
לפני כמה ימים כתבתי שיר כמיהה כזה לכשתבוא, שמתאר את ההוא
שאני מחכה לו, בבקשה שזה יהיה אתה.
נמאס לי כבר לכתוב שירי בדידות וכמיהה לרגע, שבו הכוכבים
יתפוצצו לי מעל הראש ואני לא אוכל לנשום יותר, לזוז יותר,
לחשוב יותר, רק ליפול בזרועותיו. לא רוצה יותר את השירים האלה,
רוצה לכתוב שירי אהבה שירים, שיגרמו לך לחייך. להרגיש שמישהו
חושב עליך, מתגעגע אליך ואולי אפילו אם אאזור את האומץ- אוהב
אותך.
כשנישקת אותי, הצמדת אותי אליך. הרגשתי, שאני נופלת, שאין יותר
שום מקום אחר בעולם, שאני רוצה להיות בו יותר מבין הידיים שלך,
צמודה אליך לשפתיים הרכות ולחיוך שאחר כך, לחיבוק, לליטוף
בבטן, לכף היד שמחזיקה בעדינות את שלי ומלטפת קלות מדי פעם את
גב היד.
והעיניים שלך, אלוהים, הלוואי שהיו כותבים קצת פחות על עיניים,
שאוכל לומר עליהן משהו, שמעולם לא אמרו, שהעיניים שלך ישמעו
כמו שהן הכי יפות ומיוחדות בעולם. כחול עמוק צועק עם ניצוצות
של ילד.
שמעתי באיזה סרט אחד, שהמבט שיש לגבר, כשהוא מסתכל על האישה,
שהוא אוהב, הוא כמו מבט של ילד, שפותח את מתנת היומולדת שלו,
לאט לאט מוריד את הסרט בהבעת שמחה עם ציפייה סקרנות, כמיהה
וערגה אין קץ. קשה לי לקרוא אותך, בדרך כלל יותר קל לי לקרוא
אנשים לדעת מה הם רוצים. אני מפחדת, שאם אני לא אשחק משחקים-
תמצא אותי מהר מדי ותמשיך הלאה למאושרת הבאה.
אני רוצה לראות את המבט הזה על העיניים שלך, אני רוצה שכמוני
תרצה אותי כל הזמן לידך, אויר לנשימה.
אני כל כך מקווה, שמשתוללת לך הרוח הזאת בבטן. אין דבר בעולם,
שאני יותר מקווה לו כרגע.
תסחוף אותי בסערה לעולם שלך, רחוק רחוק מפה.
מחכה למבט של הילד על עינייך, מחכה להיות מתנת היומולדת שלך,
לנשיקה ארוכה ארוכה, לחיבוק שלא ייגמר, שתתן לי לחבק אותך. כמה
שאני רוצה לחבק אותך. |