אם היה לפינוקיו משטר, באיזה משטר הוא היה שולט בחבריו?
פינוקיו וודאי היה מתאסף בפיאצה בשעת ערב מנומנמת, סביר
ששלושה-ארבעה אנשים יעברו סביבו, והוא יכריז שהוא אלוהים. מי
שנוצר מעץ, נבנה ע"י דמות מצויירת וזכה בהתגלות אלוהית בדמות
ציפור מדברת - הוא בטח אלוהים.
שלא לדבר על כך שאלוהים, כך מסכימים כולם, יש רק אחד, ואפו
הארוך מסמל את היהודי האחרון בעולם.

אשוב לשאלתי - האם פינוקיו, בשל היותו אלוהים, היה בוחר להשליט
במדינתנו הצפופה משטר טוטליטרי? ואם כן, איזה משטר?
אני מניח שפאשיסטי. אסור לומר נ-א-צ-י, כמובן, כי אז אתה כבר
לא כיפי. אז אני אומר פאשיסטי, למרות שבליבי אתם יכולים לנחש
מה המשטר הראשון, שעלה במוחי.
אתם יודעים מה? הוא היה קומוניסט. פינוקיו הוא הקומוניסט הכי
ל-א נאמן, שפגשתי בחיים שלי.

לפני כמה ימים ראיתי אותו יושב על בירה בבית ההוללות "רוזנוק".
ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה השעה. הוא ענה לי: "שעה, שאהיה
בנאדם". אמרתי לו: "וכי מהי דמותך המופיעה אל מולי? כלום זוהי
הולוגרמה?", אז הוא ענה לי: "אתה בטח שמעת על האינקוויזיטור
הגדול של דוסטוייבסקי, נכון? מתוקף היותי אלוהים בעצמי, החלטתי
לרדת ולנסות להיות בעצמי קצת בן-אנוש. גיליתי דברים מרתקים
עליכם, בני האדם - שאם אתה אוכל המון המון, נגיד משהו כמו חצי
קילו אוכל, בשר עם אורז ותפו"א, אתה ממש שבע. או שאם אתה מזיין
כמה פעמים ברציפות, אתה אחרי זה גמור ואתה רוצה למות."

זה היה נראה לי מגוחך. אלוהים האמיתי היה אמור לדעת דבר כזה.
מה זה השטויות האלה? כל ילד בן שלוש מכיר את החרא הזה. לא
וויתרתי. "ידידי האדם," פניתי אליו מתוקף התגלמותו כשילוב בין
עץ וצלם יהוה, "שאלה רצינית שאלתי אותך, ולא דווקא כדי לפתוח
בדברים. כאלוהים, היית צריך לדעת זאת". "אמרתי לך," הוא השיב,
"אני כרגע במילואים". "בסיפור גן עדן שאלת את מר אדם היכן הוא
כדי לפתוח בדברים. יופי. שיטה רטורית מבריקה. כולם יודעים,
שגנבת אותה מביבי נתניהו". "שיט," הוא אמר לי, "ראיתי אותו
בחיים הכטוס, הוא התארח אצלו באולפן המשוטט וקרא לו בשם חיבה
רק על מנת לבוא בדברים. ידעתי, שהייתי צריך למצוא משהו טוב
יותר!" הסתכלתי עליו וריחמתי עליו. עשיתי כאילו שזה מעניין
אותי. הוא ממש לא יצירתי, כפי שאתם שמים לב. "דווקא מביבי?
ועוד מהאולפן המהלך של הכט? מילא". "אני מצטער, חבר. תגיע
לעניין, אם אתה ממהר" אמר לי פינוקיו, ודווקא הפעם הוא ממש מצא
חן בעיניי. "אם כן, הייתי רוצה לדעת מה השעה" שאלתי אותו.
"14:20" הוא ענה לי. שתקתי.

"אתה לא מתכוון לומר לי תודה?" שאל אותי פינוקיו. "לא, יא
חמור, אתה סתם מתחזה, זה מה שאתה". "אני אלוהים! אפילו ראית,
אמרתי לך מה השעה מבלי להסתכל על השעון". "אבל זו בכלל לא
השעה" קטלתי אותו. "אתה צודק, זו באמת לא השעה. אני עוד בג'טלג
מהנסיעה הנה". "אצלכם בשמיים זה גרינוויץ' מין טיים?" שאלתי
אותו כאילו משתף פעולה, שירגיש בלגלוג יחד עם הכבוד. יעני
אלוהים הוא.
"אני חושב" הוא ענה. "טוב, חבוב, נותרה שאלה אחת בלתי פתורה.
אתה קומוניסט?" שאלתי אותו. "לא". ולחשוב שרק אתמול פינוקיו
הופיע בדיילי וורקר כשהוא מחבק כמה נשים זקנות. יצאתי מבית
ההוללות. ראיתי את המרצדס שלו חונה ממש מול בית ההוללות, חוסמת
שתי מכוניות אחרות ותופסת מקום משולש. איזה בן כלב. מעל לוח
המחוונים היה כרטיס היתר לחניית נכים. כוס אימא שלו. מצד שני,
הוא די צודק. מספיק שיש לך רגל אחת מעץ, וכבר אתה מקבל את
הכרטיס הזה. חרף זאת, כוס סבא שלו.

ישנתי קצת יותר מדי, והרגל שלי נרדמה. החלטתי ללכת לדפוק יין
מהמכולת הקרובה. פתאום פינוקיו הופיע כמוכר. "היי שקרניו",
אמרתי לו, "כמה זה עולה?" הצבעתי על חפיסת סיגריות, בזמן שיד
שמאל שלי "מפילה" בקבוק יין לתיק. "7.90". "אני רואה, שהשגת
עבודה, הא?". "כן," הוא מלמל, "חייבים לשרוד". שמעתי שמועות
עליו, האמת, שהוא עכשיו שוכר דירה אצל הגולובים, למרות שאת רוב
הלילות שלו הוא מעביר כאן, במרכול 97, ואת הבקרים והצהריים הוא
מעביר ללא שינה בדירתו. רק אוננות. ועוד על FTV. איזה נאלחות.
"שלא תחשוב, שלא שמתי לב," הוא דקלם לי, כשהתיק שלי החליק מעט
מידי, והבקבוק הרעיש חבטה בנשיקה קלה עם הרצפה. "לא צריך להיות
אלוהים בשביל זה" אמרתי לו. חייכתי חיוך זדוני.

עליתי לירח עם מעלית נחושתן ויצאתי נשכר. אני מאוד מרוצה
מהשירות שלהם. בדף המשוב נתתי 10 למעליות שלהם, ו-11 למענה
הקולי בטלפון. רק ריח השתן המצחין זכה ל-8. ממה שהבנתי,
כשהולכים לאוניברסיטה, יש בונוס די רציני. כך שבסוף היא תקבל
בסביבות ה-11.2 עם כל המגמות המחורבנות, שהיא הרחיבה. זו הייתה
עלייה די רומנטית. לידי היה מונח כיסא ברזליים מפונצ'ר, ועליו
תמונת זכוכית של כמה ביל"ויימניקים מהעליה הראשונה, כך נדמה
לי. "גודל הציפייה כגודל האכזבה" הם אמרו בריאיון ל-YNET מה-17
ביולי 21', ויומיים אחר כך ארזו מיטלטליהם וירדו חזרה.
בכניסה לירח קיבל אותי בחור בשם ביב. הוא דפק לי מבט חשדן של
מגלומן ציפומן רקומן זיפרפרן, ולבסוף הסכים להחזיק את המזוודה
הימנית שלי. איזה טמבל. לא היה בה כלום!
את המזוודה עם הריבולטר והמאוזר החזקתי בעצמי. פתחנו נרגילה על
אחד האזורים היותר אלטרנטיביים בירח, הקרוי "גוזיום". לגוזיום
טרם נקבע יום עצמאות, משום שהיא מעולם לא נכבשה. כך או כך,
זוהי מדינה ססגונית, חלולה מאבץ ועשוייה מגבינת עיזים ברובה.
ביב פימפם, עוד לפני שהדלקתי את הגחלים. הוא שאל אותי אם יש לי
מצית, וכשאמרתי לו שיש לי רק גפרורים, הוא עשה מבט מאוכזב. הוא
כנראה לא הבין, שזה לא ג'וינט, הסטלן הדפוק הזה.
הוא היה די מעצבן ודי קמצן, הביב הזה, כשחושבים על זה; הוא כל
פעם היה לוקח משהו כמו שש שאחטות ארוכות ורצופות, הוא היה
מעביר אליי את הצינור ואחרי שאחטה אחת פיצקעל'ה היה צועק עליי,
שאני משתלט. מה שכן, כשסיימנו לעשן- הוא היה הפוך ואני לא, אז
הורדתי לו כמה כאפות והשתנתי עליו. אחרי שהוא נרדם, פתחתי יין
והשפרצתי על המעיל שלו את רובו.
במדריך "הטרמפיסט לגלקסיה" נכתב שזוהי הנורמה שם, אז החלטתי
שהוויל האנטינג, שכתב אותו, יודע על מה הוא מדבר. היה שם איור
של פינוקיו עושה מתח בשיעור ספורט בחטיבת ביניים בצרפת או
משהו. משהו מגניב כזה. תמיד רציתי להיות כמוהו, כמו שהוא היה
בתמונה: ידיים ישרות לחלוטין, חיוך אנמי, רגליים זקופות וגב
מוצק ושטוח.

אחרי שהות מקסיקנית של 40 ימים בירח שלחתי לפינוקיו דוא"ל
ממחנה ההדברה בפוצ'גד. שאלתי אותו מה הוא אוכל כדי להיראות כל
כך טוב. הוא כתב לי, שמלבד אותו קרואסון בבית ההוללות וכמה
עוגיות עבאדי, שהוא דופק במרכול 97, כשהבוס שלו לא מסתכל, הוא
בד"כ ניזון מאוויר. "אין דבר יותר טעים מאוויר בעולם!" הוא
כותב לי החמור הזה, כאילו שמישהו אפילו מרגיש את האוויר, אלא
אם הוא עף עלייך במהירות 40 קמ"ש לפחות. שלחתי לו לינק לאתר של
מזון. אחרי שבועיים דיברנו שוב בצ'אט באינטרנט, והוא סיפר לי
שהוא אכל המון, מאז שהראיתי לו את האתר ההוא. הוא חיבר את עצמו
למצלמה דיגיטלית וניהלנו שיחת-וידאו, כפי שזה נקרא. בקושי
ראיתי אותו, מרוב שהוא השמין. הוא העלה משהו כמו 70 קילו
בשבועיים. אותו ילד חינני וחתיך ממדריך "הטרמפיסט לגלקסיה" הוא
אותו ילד שכיום עלול להפיל את המתח, אם רק ייתלה עליו. הרגשתי
די רע, שהוא השמין ככה בגללי. החלטתי לחזור ארצה ולבקר אותו.

בינתיים בפלאנטת השבשבות הוא החליט, שהוא בקושי עובר בדלת של
המרכול וגם ככה נמאס לו מהעבודה שם, ולכן הוא מעדיף ללכת לעבוד
בקיפצובה כמקפצת אוויר משוכללת, שמוציאה קולות. הגעתי כמה
ימים, אחרי שהוא רק התחיל לעבוד שם. הוא בדיוק היה באמצע משמרת
ולא יכול היה לדבר איתי. אז אני דיברתי איתו. הורדתי נעליים
וקפצתי עליו משהו כמו שלוש שעות. הילדים הקטנים, שהיו שם,
הסתכלו עליי כאילו זה עתה אנסתי אותם או משהו בסגנון, וההורים
שלהם, שהשגיחו עליהם, עשו לי עיניים גם כן. גועל נפש, בנאדם
רוצה קצת ליהנות. מה יש???

כשנמאס לאלוהים מהחיים הארציים, הוא חזר לשמיים, לא בלי להתאבד
קודם בדמות פינוקיו. הוא שרף את עצמו באיזה חדר במלון, וכמעט
שהצליחו להציל אותו. הוא החליט, שהוא מוכרח להתאבד ולהשאיר
גופה - גם כדי שלא יחשדו, שמא היה הוא אלוהים באמת, וגם כדי
שמשטרת מרחב ירקון לא תצטרך לחפש אותו ולבזבז כספי מדינה ע"י
הפצת כרזות "נעדר" בכל העיר.
הגעתי להלוויה שלו ודיברתי כלפי אלוהים. לא הפניתי את ראשי אל
גופתו החלולה של פינוקיו, שנקברה באילו שהם הריסות בפתח-שרון
או משהו.
"פינוקיו, ידידי," אמרתי לו, "נעם לי להכיר אותך. למרות שהיו
לנו רגעים יפים יותר ופחות, סה"כ הרושם שלי ממך הוא מאוד
חיובי! אתה נראה לי כמו בנאדם מיוחד" הוספתי.
"הבנתי, שבימייך האחרונים הכפלת את משקלך עוד יותר, ולמעשה כך
הצלחת להתאבד וכך זכית בקבורה בסוף העולם - בהריסות של
פתח-שרון, בית קברות לשמנים. אני חושבת, שהוכחת סופסוף, שאללה
וואכבר"

החלטתי, שחיי בלי פינוקיו ריקניים, ועליי לעשות מעשה -
ועשיתי.
התאסלמתי.
שבועיים אח"כ פוצצתי את עצמי בסניף הנתנייאתי של נאפיס'.
שבעה פגועי הלם, 0 פצועים, 0 הרוגים.

כוס אמק.