אתה מלווה אותי מעבר לכביש, כביש ללא מכוניות. מתעקש להמשיך
ללוות, אך אותך אני דוחה בשלילה. "אני אלך לבד, כלום לא יקרה
לי, מה אתה דואג?!".
אתה מתייאש, חוזר לכיוון ביתך ואני בהמשך מסעי אחר הקיום, בדרך
הביתה, רק שהדרך לפניי עוד ארוכה.
הולכת בינם לבינו, מהפכת מחשבות במוחי, קופצת בתוכו, אך בחוץ
שותקת. פוחדת. רוצה להגיע לבד. להרגיש. להמשיך וללכת לישון.
בעוברי את האנשים על הכביש מבטי פוזל לימין ופוגש בחתול. אפור
הוא היה, וזה מריח המדרכה. לפתע הוא מפנה מבטו אליי ועיניו
פוגשות במבטי. אף פעם לא ראיתי עיניים כשלו, עיניים עמוקות, אך
עם זאת מלאות בצער, עיניים שחורות.
הוא מסתכל עליי ,ועיניו- עיניי מוות.
אף פעם לא ראיתי שחור כזה, שחור כזה בעיניים של חתול.
זה לא מבשר על טוב.
מנסה לא לחשוב ולהמשיך הלאה, אך מבטו נתפס בעיניי ומהן הוא לא
מוכן להיחלץ.
העוברים והשבים בעיניי עוברים דרכי.
תחושותיי נעלמות ורק רגש חזק אחד נתפס בבטני, נתפס הוא בצורה
כל כך חזקה, שנשימתי נעתקת ואני נאלצת לשבת על הספסל,
אותו הספסל- שהחבר'ה בדרך כלל עליו, אותו ספסל- ששומר בתוכו את
קול הצחוק ואת קול הדמעה, הספסל שלנו, אותו ספסל- שאמנם לא
תלוי באדם, אך שם הוא יהיה תמיד. אותו ספסל- שיקבל אותנו
בזרועותיו תמיד, אותו האחד. אבל היום הוא היה שונה. רק אני
הייתי עליו, רק אני. היה בו עצב ועם זאת שמחה, היה בו קור ועם
זאת חום, והיה בו אותי, ואני עליו - לבד.
מביטה על הכוכבים בתקווה, שיום אחד אני איבלע בתוכם.
מחליטה לקום ולהמשיך ללכת, לא רוצה לשבת לבד, לא רוצה שיסתכלו
עליי מוזר, רוצה להיות עם כולם ועם זאת להיות כולם.
ומהרגע שעזבתי את אותו הספסל, המסע אחר קיומי החל.
הדמעות, החיוכים, האכזבות, ההצלחות, החברים. והכל מתערבב יחדיו
ומהווה נטל רב למסעי, בו אני מקווה להשליך את כולם לדרכם.
רק לחזור הביתה ריקה, אם לחזור- לא לפני כן, רק אז.
עיניי המוות נשארות תלויות במוחי, והחתול הזה מסתובב לו בינינו
חופשי ומראה לאנשיו את האחור, את אותו המקום, שכולנו מחפשים,
את הקיום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.