"אני מאוד מקווה, שהוא צודק, המדען הזה" אמר לעצמו בקול אנדי,
שישב עתה מתבונן בטלוויזיה במרכז החדר המרווח בעל קירות
הטיטניום העבים והכסופים, "בפעם הקודמת, שהם הבטיחו את סוף
העולם, הגיע אלינו רק אסטרואיד קטן, שבקושי הרס רבע מניו
יורק".
שרה, אשתו של אנדי, נכנסה לחדר בצעקות, "הרגשת את האחרונה? כבר
הייתי בטוחה, שזהו ונגמר, ועוד לא הספקתי להתקשר לחברים בשביל
להיפרד. זה היה מזל."
"שום מזל ושום כלום", אמר אנדי תוך כדי בהייה במסך, שריצד מול
עיניו, "הרגע אמרו, שזה היה חלש, רק 9.1 בסולם ריכטר, אפילו לא
הרגשתי את זה".
"אני לא יודעת כבר מה לעשות, תאמין לי, הכל מצופה טיטניום
ואי-אפשר לראות את השמש בפעם האחרונה, או את הכוכבים, או את
האדמה."
"זו רק שאלה של זמן, שרה, תשלימי עם זה. רק תקווי, שלא יהיה
עומס בתור לגן עדן, אחרת אנחנו נעבור לגיהנום. את יודעת כמה
אני שונא תורים."

זו הייתה שנת 2112 והעולם התפרק. רעידות האדמה נהפכו לדרך
חיים. לא נשלחו שום משלחות עזרה ולא אוכל לחסרי הבית. לא חיפשו
גופות ולא נעדרים, לא דיווחו על כל רעידת אדמה חוזרת. העולם
נעצר מלכת וחיכה, חיכה לסוף שיגאל את האנושות מהסבל הטיטניומי
האיום והנורא, ורק אני, אנדי הפשוט, שמחתי.
אף פעם לא היו לי בעיות עם המוות. ידעתי תמיד, שכשהוא יבוא,
אקבל אותו בזרועות פתוחות ואשלים עם זה, שלא אחיה. עכשיו אני
כבר לא בטוח. שרה מזכירה לי דברים- שלא הספקנו, דברים- שלא
הגענו אליהם. כמו הטיול מסביב לעולם- שתמיד רצינו, כמו
טלוויזיה 55 אינץ' ענקית, כמו ילדים, כמו נכדים, כמו משפחה.
"בשעה אחת עשרה בבוקר, יום שלישי, העשרים ושישי למרץ, נמחקה
העיר פאריס מן המפה ברעידה נוספת בחוזק של 12 בסולם ריכטר.
יהי... זכרה... ברוך" הקריין הזיל דמעה מן עיניו וברקע נשמע
ההמנון הצרפתי, ותמונות של נפוליאון, זאן דארק, מגדל אייפל,
זידאן, שער הניצחון ושל עוד סמלים צרפתיים- הבהבו על המסך. ורק
אני צוחק, ולמה? לא יודע, אותי זה קצת מצחיק לשמוע על עיר
שמתה, מעניין איפה יקברו אותה.
ישנם כמה דברים, שמעלים בי הרהורים רבים ונושנים בנוגע לסוף
העולם הקרב ובא אלינו לטובה. למשל, מה יקרה לתחנת מיר שם
איפשהו ביקום, או מה יראו מהחלל אחרי שהכל יימחק, או האם אפשר
לקנות עכשיו חלקה על הירח, או שזה מאוחר מדי?