א.
רהב נבר בהתלהבות במנת השווארמה הבינונית בטיבה שאך רכש וסיפר
לי על הדרך, שבה הקיבוץ שלו מעסיק את חבריו הסטודנטים. "הדברים
האלה מושכים אלינו מלאן אנשים בשבתות, הם פשוט מתים על זה, זה
טירוף", הוא דלה באצבעו הרבועה פיסת בשר הודו נרפית למראה מתוך
הפיתה, שהייתה טרייה בבוקר, הטיל אותה לתוך פיו החושני והשמיע
קולות של סיפוק, כשטעמה התפל התחכך בחיכו. עקבתי במבטי אחר
האצבע המלוקקת משאריות הטחינה, שהוערתה אל הבשר מתוך קערת
זכוכית סמוכה, שם כבר התפרד התרחיף לשכבה עכורה של מים
שמנוניים ושכבה גרגירית של משחה לבנה בתחתית, והקשבתי לו.
שלוש שעות רצופות של אימוץ אוזניים ואינטלקט במאמץ לקלוט את
פשר הפטפוט הלהגני והמתנשא של פרופסור זעירא, שאת הקורס שלה
שנינו לקחנו, הרעיבו את רהב. בהייה בפרצוף הציפורי אך הנאה שלה
בזמן שפלטה את משנתה בטון מאופק ורצוף המהומים וכחכוחוניי גרון
נוגים, היתה עסק מתסכל ומתיש. במהלך מפגשים ארורים אלה רהב
ואני נהגנו בעיקר להחליף מבטים מיואשים וגלגולי עיניים, שבשבוע
הראשון של הסמסטר היו הדבר, שחיבר בינינו. כעבור כמה מפגשים
אומללים כאלו  גם פיתחנו משחק הימורים, שסייע לנו בהעברת הזמן;
היינו מנחשים את השעה המדוייקת בה זעירא תעטה ארשת מתחנחנת של
אדונית המכירה באנושיות משרתה ותצווה בנימוס על אחד
מהסטודנטים, שייגש ויביא לה טוש מחיק, על מנת שתוכל להואיל
בטובה לחלץ את גזרתה התמירה מאחורי השולחן ולהעניק לנתיניה
איזה רפרנס. כמה שבועות לאחר מכן, גילינו רהב ואני שהעינוי הפך
למין הנאה מזוכיסטית, אך עדיין היה מדובר בפעילות מרעיבה.
גם בי ניקר הרעב. אך בניגוד לבן לווייתי (שלאחר שמחיתי על כך,
שהוא משקיט את רעבונו בעזרת האוכל הבינוני של הקמפוס, הצהיר
בהחלטיות ש"שווארמה היא שווארמה") בחרתי לשמר את תחושת הריקנות
המציקה, עד שאעצור בדוכן שאני אוהבת, הנמצא בדרכי הביתה, ואשכך
אותה על ידי מילוי ראוי.
בדמיוני חזיתי בנתחים העסיסיים והשחומים, שסובבים את הגריל
בלחישה, והתענגתי על רכותה המתמסרת של הפיתה הטרייה. תמיד
האמנתי, שכדאי לרעוב מעט למען סיפוק עילאי. רהב לא היה כזה,
הוא התרכז במזון שאחז כמו מישהו, שבכלל לא מכיר בקיומו של טיב
בעולם והמשיך לספר לי על עסקי השבתות בקיבוץ.
הוא דיבר על המשפחות העירוניות, שנוהרות אל הקיבוץ הגוש-דני
שלו מדי שבת ומשלמות כדי לקטוף בפסטורליות-בר מעושה דובדבנים,
ששיחיהם הושקו ודושנו על ידי חקלאים מיומנים, או כדי לנסות
לשלות דגי פורל מתוך בריכה מלאכותית אליה הם נשפכו מבעוד מועד.
הוא גם סיפר לי על אטרקציית האטרקציות, פינת הליטוף המושקעת
והמפורסמת של הקיבוץ, שם ילדים מתרפקים על רכותה של חיה
פרוותית, שמישהו אחר מאכיל, משקה ומנקה ומעניקים לה חום וחיבה,
עד שנמאס להם והם רוצים לחזור הביתה. למעשה, הוא היה זה שסיפק
את העובדות: יש אצלנו קטיף דובדבנים, דיג פורלים ופינת ליטוף
מוצלחת במיוחד, השאר התווסף לו מאליו בשעה שעיבדתי את המידע.
"אז בעצם הקיבוץ שלך מרוויח, מזה שיש אנשים שאוהבים ליהנות
מפירות של עבודה קשה בלי ממש להצטרך לעשות אותה" אבחנתי
בהגיגנות אופיינית.
"כ-כן" הוויתו החקרנית בבסיסה התעכבה לרגע על המשמעות של מה
שאמרתי, הוא כיווץ את עיניו ועירפל מבטו לשניה, כשכרסם פיסת
מלפפון חמוץ ששוליו כבר הלבינו, אך מיד התנער ופנה לעיסוק,
שנראה לו מעשי יותר.
"אני בפינת ליטוף השבת", חייך אלי בחיבה, "אולי תקפצי?" הוא
הישיר אלי מבט, שלמרות נדושותו המובחנת גרם לשפתיי, שהיו
מקובעות בחיוכון סקרסטי, להיפרד מעט כדי להראות לו עד כמה הן
בעצם בשרניות ורכות. בטח שאני אקפוץ, אלא מה.

ב.
זאת הייתה אחת מאותן השבתות המאוסות, בהן תחושת הנימול לא מרפה
מהגפיים במשך שעות לאחר היקיצה והדקות עד למוצאיהן נספרות החל
מהרגע בו פוקחים את העיניים. הדממה העירונית מורטת העצבים
ליוותה אותי מחדר המדרגות אל החנייה ואל תוך המכונית שלי, בה
התיישבתי רחוצה ומבושמת וגם, ללא כל סיבה מוצדקת, לאה ותפוחת
עפעפיים.
חשבתי, שהמצב ישתפר, כשאני אגיע לקיבוץ של רהב והפסקול יתחלף
לדממה כפרית ומצוייצת. אך כשמצאתי את עצמי במגרש מסנוור ונטול
צמחיה, כשאני כושלת בערימות של חצץ מאובק, לא השתנה הלך רוחי.
אל מול עיניי התגבש והלך הצד האחורי של פינת הליטוף, מצבור
מגודר של מבנים נמוכים. פלטתי נשיפה של קוצר רוח, כשהבנתי שלא
רק שאם הייתי מגיעה מהחזית, הייתי צועדת זקופה בשביל מרוצף
במקום לדדות בחצץ טובעני, אלא שגם שכשאגיע סוף סוף אל היעד
המיוחל, איאלץ להמשיך לדדות כדי להקיף את הגדר עד לשער, כי אף
כניסה אחורית לא מסתמנת בגדר, שאני מתקדמת לעברה.
במתחם בו התגוררו שרקנים, אוגרים וארנבות לצד תרנגולי הודו,
קנריות, עיזים וצבים- שרר ריח חריף ואופייני של לכלוך רב מיני.
רהב שוחח עם נערונת, שנראתה נרגשת מהמעמד. הוא עמד מולה,
כשאגנו מכונס לעברה, פלג גופו העליון היה משוך לאחור וחגורת
כתפיו כפופה באורח שמדגיש את חוסנה, שידעתי שהושג על ידי
אימונים תכופים במרכז הספורט של האוניברסיטה. הוא הרכין מבטו
אליה וחייך בלבביות, אך מבטו התרוצץ לצדדים, גם כשנדרש לשלח
מבט זועם בילד, שניסה להאכיל אחד מהדיירים, וגם כשלא היה צורך
בכך.
הצעד הגמיש בו הוא העביר את שריריו הארוכים לצידי והאופן בו
התפתל צווארו, כשהוא שאב את לחיי במחווה כנה של " איזה כיף
שבאת", הזכיר לי את הפעם בה למדנו יחד למבחן אמצע הסמסטר. זאת
הייתה הפעם הראשונה בה נוצרה ביננו קרבה שמעבר לשותפות הגורל
של אחים לצרה. השעתיים שהקצבנו ללימודים הפכו לשמונה שעות,
כשהוספו להן שיחות נפש, הפסקות אוכל ארוכות והשתובבויות שעל סף
המשחק המקדים. לקראת סופו של היום נראה היה לי, שיש בו משהו
שונה מהבחורים הספורים עד מאוד איתם התרועעתי עד לאותה תקופה,
טיפוסים שהצליחו להותיר בי רושם כה קשה, שהיה אפשר לחשוב
שמדובר בעשרה מהם ולא רק בשלוש דגימות (פגומות במיוחד, כך
התרשמתי).
לקראת חצות סיפרתי לרהב על המעוות והערמומי שבהם והוא הקשיב לי
בדממה, כשבעיניו מבט של השתתפות בצער. "אני לא אוהב את הדברים
האלה" פצח בווידוי, כשסיימתי למנות בפניו את זוועותיהן של
השעתיים, שביליתי במיטתו של ההוא, מאה ועשרים דקות, שאת
העובדה, שהן בעצם נכפו עלי, גיליתי רק לאחר שכבר עזבתי את
דירתו. " איך אפשר בלי לחבק, לנשק, לישון יחד?". רהב המשיך
לגולל בפני את העדפותיו.
"אז אתה לא מאמין במין מזדמן?" חקרתי בסקרנות מנומנמת. "אני
מאמין במפגשים מזדמנים של קרבה אנושית" הוא התפלפל בהנאה, שלא
חמקה מעיניי. "מה זאת אומרת? אתה ישן עם בחורות, שאתה לא
מתכוון לראות יותר אחר כך?" המשכתי לחקור בנימה קצת יותר
עירנית. "ועוד איך. ומחבק אותן עד הבוקר. אני נורא אוהב לחבק
משהו, כשאני ישן" ענה לי, כששחוק מתחטא בעיניו. בערך באותו
הרגע, או אולי קצת לאחריו- כששילחתי את רהב לביתו מפאת השעה
המאוחרת וסגרתי את הדלת, נאנחתי כשניצתה בי תחילתה העמומה של
ההבנה, שאני עומדת לגלות עוד משהו, שלא ידעתי קודם, אולי את
קיומה של דגימה רביעית , פגומה בדרך שעוד לא הכרתי.
בפינת הליטוף התפניתי להביט סביבי, כשרהב עזב אותי לכמה רגעים
כדי לענות לילדים, שהתעניינו במנהגן הידוע לשמצה של נקבות
האוגר לאכול את צאצאיהן, כשהן חשות בסכנה. סלדתי מהזוהמה,
שפשתה שם. למרות שהיה ניכר, כי עובדי המקום הקפידו לנקות את
המכלאות בקפידה, חשתי בדביקות דוחה של לכלוך טמוע ובלתי ניתן
לסילוק. מעוייני התייל הירוקים של הגדרות, כלי הפלסטיק
המצהיבים המלאים במים, הכריות הישנות שהונחו בין השטחים
המגודרים- כולם היו אפופים בטינופת שקופה.
ילדון כבן ארבע התרפק לידי על ארנבת. הוא אימץ אותה אל חיקו
והצמיד את פרוותה אל לחיו החלקה. אמו הביטה בו בסיפוק, גאה
ביכולתו להפגין רגשות. זיהיתי עליבות בעיני היונק המכרסם
ובנוסף על כל אלה, מין רפיסות בתנועותיו. ברור היה לי, כי
אוכלוסיית המתחם מואכלת כהלכה ומקבלת טיפול וטרינרי הולם
והתקשיתי לשער את הגורם לחולי, שנדמה היה לי, שהבחנתי בו.  
הקהות של השעמום, שהחל להשתלט עלי, גרמה לי להיזכר בכך שאני
בכלל לא מרגישה כל כך טוב ושאין לי מצב רוח היום. השלשלאות
שביני לבין הבית החלו לנטוש את מצבן הפרום ולהתהדק לכדי
התחושה, שאני רוצה ללכת. "אני זזה" קראתי לעבר רהב, שעמד במרחק
מה ממני. "מה, את כבר הולכת?" שאל באכזבה מעורבת בזמזום של
שינוי תוכניות נמרץ ותועלתני; תוכנית א' נכשלה. "טוב, נדבר
מחר" סיכם והתקדם בחריצות לעבר הנערה הנרגשת איתה שוחח,
כשהגעתי. נעבור לתוכנית ב'.
מהלך זה שלו הותיר אותי אדישה לגמרי. יצאתי מפינת הליטוף,
כשליבי כמעט ריק מרגש. לא חשתי דבר מלבד רחמים כלפי החיות
המסכנות. אומללות קטנות, הן לעולם לא יידעו אם הן נאספות אל
חיקו של ילד מתוך היזדקקות אמיתית או בשל כך שהלטפן המזדמן סתם
נהנה מהנעימות שבהימחצות של יצורים רכים כנגד חזהו. ועל כל
השווארמות הבינוניות, שנאכלו ללא תשוקה והובאו אל קיצן, רק כי
למישהו היה ריק בבטן, גם עליהן ריחמתי.

יולי 04