כפות רגליה נעו על החוף, ברכיה רועדות וכתפיה מתנענעות מצד לצד
כמטה לפול. גופה רועד אך היא ממשיכה להתקדם, כאילו חייה היו
תלויים באותם צעדי רגלים ארורים.
שיערה השחור נופל על פניה מחליק מעבר לכתפיה אל מותניה, קווצות
שערה הכהה מתנופפות בפראות כנכנעות לקולה ההומה של הרוח.
אוסף הסמרטוטים שכיסה את גופה והשתרך לרגליה כמעט ונפרם למול
הרוח הזועמת.
ברק פתאומי חתך את השמים.
כפות רגליה עדיין נעות מותירות שובל חול מתנוסס מאחוריהן, היא
לא מתרגשת. לרגע היא מרימה ראשה ומביטה בצוק הנישא מעבר לראשה,
עיניה היוקדות מביעות צעקה אלמנה.
היא מחישה צעדיה, צעדים בטוחים מלאי טינה וכבדות.
הנערה פונה לעבר הצוק החד, החול מתחיל להתקשות בשלב הזה אך היא
אדישה, מטפסת מאבן לאבן, פוצעת רגליה במאמץ להגיע אל הפסגה
כששום אנחת קושי אינה נפלטת משפתיה היבשות, לא טיפת זיעה נוטפת
מהמאמץ ושום דפיקות לב מואצות אינן מוחשות מליבה.
רגליה זבות הדם נוחתות על הצוק, הגלים מתנפצים מתחתיה בבליל
אימים, היא ממלמלת מילים אחדות מבין שפתיה ומתקדמת לעבר התהום,
היא נושאת ראשה אל התקרה השחורה מעליה וכשברק נוסף מפלח את
העולם מולה היא קופצת.
                                     

רגליהם דילגו על החוף מתמזגות עם בבת צחוק בפיהם, אין מאושרים
מהם, כל העולם מונח ממש מתחת לכפות רגליהם.
החוף מלא מתרחצים אך הם אינם שמים ליבם לכך, הם נתונים בעולם
משלהם. היא עוצרת לרגע, פניה מביעות מזימה הוא אינו שם לב לכך
כשהיא מתכופפת בפתאומיות חופנת מעט חול בידה הדקיקה וזורקת
עליו. הוא צוחק ומיד רץ לעברה כשצחוקו נשפך ממנו אל החול
הזהוב, הוא מפיל אותה על החול, הגרגירים הזוהרים מתערבבים
ביניהם לרגע הוא מביט בעיניו הרוחשות אהבה, היא מסיטה מבטה
כמבוישת מה .
"בוא נלך", היא אומרת מושיטה לו את ידה, הוא לא מבין.
"מה קרה?"
"בוא, אני מאחרת, סבתי מחכה לי"
"כן, כן אני יודע, אבל הבטחתי לה בעצמי שאביא אותך לביתך, מה
הבעיה?"
"אני אסביר לך בדרך", היא פוטרת אותו.
אין לה לב לומר לו את האמת. הוא חש מבולבל, מהורהר, הם הולכים
כברת דרך כשהשתיקה שולטת ביניהם.
היא מכחכחת בגרונה בכדי להפר את הדממה במעט.
"אני לא חושבת ש", היא מתחילה והוא קוטע אותה.
"אני מצטער זו אשמתי אני יודע שדחקתי בך אני לא אעשה זאת
שוב".
"זה לא זה", היא מנסה להסביר.
"אני מבין אותך, זה בסדר", הוא מסיים את השיחה. היא חשה שזה לא
נגמר.
הם מגיעים לבניין נמוך קומות, הוא ממשיך והיא עולה לביתה.
סבתה לא הייתה בבית היא התיישבה על הכורסא כשראשה נודד לעבר
מחשבות בלתי נשכחות. אביה היה אז בחיים. הוא היה מפזר את אפר
המתים בין הגלים. הוא היה צוחק על כך שביום מן הימים גם היא
תפזר את אפרו, אך שפתיה אפילו לא התעקמו לחיוך בעת פיזור האפר
מהצוק.
"המוות הוא דבר חולף", נהג לומר לה. כן כך זה היה כשאמה מתה
עליה וכשסבה נפטר.
זה היה שונה כרגע, צלצול הטלפון שינה את התמונה בראשה.
זה היה הוא בטלפון.
דיבוריה נקטעו אחרי כל חצי מילה שלה, היא חשה את זעמו דרך
השפורפרת, היא לא יכלה לשאת זאת. היא ניתקה את הטלפון ויצאה
מביתה. היא הסתובבה שעות ברחובות וכשהחלטה התגבשה בליבה היא
הלכה לאותו חוף המכונה חוף המוות, זאת כיוון שאפר המתים היה
מתפזר שם. חלק מאנשי העיר האמינו שהמתים הללו שומרים עליהם
וחלקם השני האמין שהם אלה המקרבים אותם אל הקץ.
גשם החל לטפטף מלוח כמעט כמו דמעותיה. היא לא מחתה אותן. הגשם
פסק אך הברק המשיך להבהב ואחרי רעם רועש.
היא הביטה בחוף שהשתרע למול עיניה. הצוק היה נראה רחוק מתמיד
אך היא התקרבה אליו בצעדים בטוחים.
סבתה הייתה יכולה להציל אותה אילו הייתה בביתה, הטלפון הארור
יכול היה להציל אותה אילו הוא לא היה מצלצל, הוא יכול היה
להציל אותה אילו לא היה אומר לה לעוף עם אביה לכל הרוחות.