לבן אדם, חוץ מכל פעולות החיים שלו, יש פעולה שבלעדיה הוא לא
קיים- אהבה.
לי היה את זה בשפע... ואז הייתי בן אדם.
גם עכשיו בן אדם, אבל שונה.
ריקני.

נפלו לי מגדלים. קשה לבנות מחדש. קשה לבנות את עצמי מחדש.
פוגעים בי כל הזמן. ממשיכים להרוס אותי. ואני כמו טיפשה, כמו
תמימה,
ממשיכה לחיות באשליות. נאחזת בהם, משלה את עצמי לאושר. אני
מודעת לעובדות, אבל אני לא רוצה את העולם הזה, אני רוצה את
העולם שלי! שאני בונה... כמו שכל אחד רוצה... עולם מושלם
שכזה.

מבחוץ אני מחייכת .מבחוץ אני ילדה שמחה, מאושרת.
מבפנים אני בוכה.
בוכה על שאלוהים קבע לי כזה גורל.
אז יגידו לי לנסות לשנות את הגורל... אבל אי-אפשר.
גורל יוצרים, לא משנים.

באשליות אני בונה את המגדלים יחד איתו.
עושה הכל איתו, למענו, בשבילו,בשבילי, בשביל שנינו.
עכשיו אני הרוסה, מתה מבפנים.
והדמעות שלי הן כמו הגאות לפני השפל.
אבל השפל לא מגיע. לא יגיע.

אז הגורל שלי הוא כזה. כנראה נולדתי לסבול.
למה יש כאלה, שמקבלים הכל על מגש של כסף, ואני צריכה להתאמץ
בשביל הכל?

אני מאמינה, שאנחנו צריכים להילחם, כשאנחנו רוצים משהו.
אני כבר לא ילדה קטנה לשחק מחבואים עם האושר. אני כבר לא!
אז למה אני מרגישה, שלא הכינו לחיים... שישר הפילו לתהום
וציפו, שאני יקום?

אני חייבת להפסיק לרחם על עצמי... אני לא היחידה, שנתקעה עם
כזה גורל! אז היה לי קשר שהתרסק... אז אני אאסוף את עצמי
ואתחיל מחדש.
אתחיל את העולם שלי בעולם האמיתי.
אני אפסיק להיות מבודדת. אני אפסיק להיות תמימה.
זה מה שהרכיב אותי עד עכשיו.
זה מה שהרכיב מההתחלה. מההתחלה ועד ההתחלה החדשה.

יצירה, שהיא נקודת מחשבה לכולנו.