"צדפים הם רק צדפים", אמר אבא לדניס, בנימה תוקפנית. "תפסיק
לשחק בשטויות".
דניס ומשפתחו ישבו בחוף היום. כל המשפחה שיחקה במים, כשדניס
ישב והסתכל בצדפים וקונכיות.
בכל קונכיה שהוא הרים, הוא שמע את הים. במקום רגיל זה אולי היה
מרגש, אבל כשאתה בים זה לא משהו.

דניס עזב את משפחתו והלך לחפש צדפים אחרם, יפים יותר.
הוא הסתובב בחוף וחיפש אזור עם צדפים גדולים, וקונכיות שלא
שומעים בהן רק את הים.
והוא מצא. אחרי טיול ארוך, הוא הגיע לבור גדול בו היו הרבה
צדפים.

דניס הרים את אחת הקונכיות מהבור, הכי גדולה שראה. גם ממנה הוא
שמע את הים, אבל בקע ממנה אור.
הוא הסתכל לתוך הקונכיה, וראה עיר שלמה בתוכה. בתי ספר, בתי
כלא, גנים, פארקים ומה לא.

בעיר הקונכיה היו אנשים קטנים. הם נראו לו מאושרים. הם זהרו.
בכל מקום שהסתכל בקונכיה, האנשים הקטנים והזוהרים שרו ורקדו.
גם בבית הכלא.

בדיוק כשהוא עבר ליד בית הספר של הילדים של האנשים הקטנים,
דניס ניפץ את הקונכיה על אחד הסלעים.
הוא ראה מרחוק ניצוצות של אנשים מאושרים רצים למצוא מחבוא. הם
כבר לא רקדו. הזוהר היה מהבכי.
כמו שאבא אמר, צדפים הם רק צדפים. וככה זה צריך להשאר.