דאגתי להושיב את דניאל על ספסל בשדרה לפני שנתחיל בשיחתנו.
חשבתי שאם אני לא אוכל להעביר לו את חשיבות הדברים במלואה,
אולי הספסל יצליח.

"אני לא רואה שום סיבה שלא נמשיך להיות ידידים," פתחתי, ממוללת
את שולי חולצתי באומללות. "עשיתי לך משהו? אתה כועס עליי? אני
פשוט לא מבינה מה -"
"תראי ג'יין," הוא קטע אותי, ואז המשיך בנימה מרוככת מעט:
"הידידות בינינו - היא הייתה... נסיבתית, אין לי מילה אחרת.
אני הייתי זקוק לעזרה, ואת היית שם בשבילי. אני לא יודע איך
הייתי מצליח להתגבר על המוות של אימא שלי בלעדייך, בטח הייתי
נותן לאלכוהול להטביע את יגוני, ואותי בסופו של דבר, אבל את
עזרת לי למצוא את הכוח הטמון בי ולהתמודד."

תחילתו של חיוך התחילה לרחף על שפתיי, אבל אז הוא המשיך,
והחיוך נגדע: "אבל עכשיו מצאתי את הכוח הזה. אני כבר יכול
להמשיך בחיי מכאן. בלעדייך."
המילים האלה... אם הוא רק היה יודע כמה הוא פוגע בי, כל מילה
כמו טיפה של ארס שמטפטף ישר לתוך הלב. והחלק הנורא באמת: אני
חושבת שהוא ידע.

והרי אני באמת עזרתי לו בתקופה הקשה הזאת, ניחמתי אותו כמיטב
יכולתי, אוספת את השברים ולא מרשה לו לשקוע, וכל זה בתקווה
שיום אחד אני אזכה לראות את הצד האחר שלו - הצד שגם מחייך
לפעמים.
הוא השגיח בשתיקתי, וראה בה סימן שדבריו לא חלחלו אצלי עדיין.

"ג'יין, את מאמינה בסופר?" הוא החליט לנסות כיוון אחר.
"אני לא בטוחה," אמרתי, מסייגת את דברי שלא להכעיסו. "קצת קשה
לי להאמין שיש איזו ישות בודדה וכל-יודעת שמזיזה אותנו ככלי
משחק על לוח לפי גחמות ליבה. אבל אני כן מאמינה שקיים כוח
עליון, הרי לא ייתכן שכל הסיפור הזה נוצר על דרך המקרה בלבד."

"אני מאמין בסופר." הוא הדגיש, "ואני מאמין שהוא שם אותנו פה
במטרה מסוימת. אני חושב שלכל אחד מאתנו יש תפקיד מסוים, וברגע
שהוא מסיים את התפקיד הזה..." הוא עצר, נבוך מעט.

"איך אתה יכול לחיות עם האמונה הזאת?" תמהתי, "הרי זה הופך את
כל הקיום שלנו למשהו חסר חשיבות, לא ממשי. אני לא רוצה לחשוב
שנבראתי לתוך הסיפור הזה במטרה אחת ויחידה, ועכשיו שביצעתי
אותה אני חופשית ללכת..."

"תראי," הוא אמר בקול שניסה להיות מפייס: "את צריכה לשמוח
בחלקך. יש לך כמה תכונות אופי, אפילו שם משפחה. תראי למשל את
הדמות המסכנה ההיא שם -" הוא הראה במנוד ראש קל על מוכר
הגרעינים שישב מאחורי דוכנו בקצה השדרה. "אפילו שם פרטי אין
לו, שלא לדבר על רבדים." הוא הניד שוב את ראשו, הפעם מתוך
השתתפות רגעית בצערם של כל אלה שגורלם לא שפר עליהם כמוהו.

הלוואי והייתי כמו מוכר הגרעינים. הוא כל כך חסר חשיבות
בסיפור הזה, שחייבים להיות לו חיים שלמים באיזה סיפור אחר.
שם בטוח יש לו שם, ותכונות אופי... אולי הוא אפילו הגיבור
הראשי.
אבל אני? הסיפור הזה זה כל מה שיש לי. התבוננתי בדניאל בכעס
פתאומי. לו אין את הדאגות האלה. הוא הגיבור הראשי. יש לו
ביוגרפיה מחורבנת שלמה!

"הסופר הזה שלך הוא סתם חרא אנוכי!" התפרצתי. "למה הוא בכלל
בורא דמויות משניות? החיים שלנו זה רק משחק בעיניו! הוא יוצר
אותנו, מעניק לנו תכונת אופי אחת לכל היותר, אולי גם איזה הרגל
מצחיק או שניים ואז כשהוא לא זקוק לנו יותר הוא יכול פשוט
להשליך אותנו מתחת לגלגליה של מכונית נוסעת בלי להניד עפעף!"
ידעתי שאני פוגעת בנקודה רגישה, אימו של דניאל נהרגה בתאונת
דרכים. אבל לא היה לי אכפת - לו לפחות יש נקודות רגישות.

"ככה זה בסיפור. יש תפקידים גדולים ויש תפקידים קטנים." הקול
של דניאל ירד פתאום בכמה מעלות טובות מתחת לאפס. "ולמען הכנות,
ג'יין, את סיימת את התפקיד שלך. אני לא מתיימר להבין את דרכיו
של הסופר, אבל איך שאני רואה את זה, באמת שאין לו הרבה מה
לעשות אתך בלי שזה יהיה לגמרי משעמם. ואין לך מה לדאוג", הוא
הוסיף, "את לא תושלכי מתחת לגלגליה של מכונית נוסעת. זו תהיה
סתם תפנית מיותרת בעלילה".

הוא קם והלך, ואני נשארתי יושבת על הספסל שבשולי הדף, צופה
בגבו המתרחק עד שנעלם מעבר לפסקה הבאה.