הבהוב.
משום מה, תמיד היה נדמה לי שזה יימשך לנצח.

פתאום לשבת על אדן החלון, ואני מרגישה חזקה. כי אני על גג
העולם, אתה יודע. והרוח לוחשת לי מילות אהבה, והירח שולח לי
חיבוק.
כבר הרבה זמן לא חיבקת אותי.
אני אפילו יכולה להרגיש קרניים אחרונות של שמש, מנסות להמיס את
כל הקור הזה שדבק בי. הבדידות שלי כל כך מוחשית. אני שולחת יד
אל תוך האפלה הזו, האפלה של הרחוב, של חיי, אני נוגעת בבדידות.
והיא קרה.
אתה היית כל כך חם.
וכואב לי עכשיו בגוף. ברגליים ובגבות. הכבד שלי כואב, והריאות.
כל כדורית דם אדומה מתחננת לאקמול.
מתחננת שתחזור.
געגועים הם כאב פיזי.

מחשבות מעודדות שהצליחו להיאחז בפינה נסתרת בראשי, מתאדות
עכשיו באוויר הלילה הקר. הייתי רוצה שתהיה פה, לידי. תניח יד
מרגיעה על כתפי, תלטף את ראשי. הייתי רוצה לשמוע את הנשימות
הקלות שלך, עכשיו, לידי. כל כך מתוקות.
הייתי רוצה שתסתכל לי בעיניים, עמוק לתוך החום העצוב, ותבין
הכל. אז לא אצטרך לבזבז אנרגיה על מילים, כי הן מיותרות כשאתה
בסביבה.
הכל, חוץ ממך, מיותר.

מכונית חולפת, ורע לי עדיין.
דמעות שגולשות במורד לחיי מנקות דמעות אחרות שגלשו שם לפניהן.
אני פולטת פחמן דו חמצני יחד עם פחד.
פחד.
בצורה מסוימת, הוא מגיע לכל מקום צעד אחד לפני. אני מפחדת
עכשיו, אתה יודע. אולי כי אני על גג העולם, אבל את העולם הפרטי
שלי אני עדיין לא מבינה. קצת קשה יותר להבין אותו כשאתה רחוק.

הרוח השתתקה, הירח חדל מחיבוקיו.
הגעגועים עדיין פוצעים אותי.

געגועים הם כאב פיזי.