אישה רגילה, עם מטפחת שחורה על ראשה, עמדה בתחנת האוטובוס. היא
ניגבה את הזיעה בשרוול. היה חם מאוד. את תל אביב בחודש אוגוסט
היא תמיד שנאה.
השעון התקדם לעיניה כל פעם רק בדקה, אם בכלל. היא הטתה את הראש
לעבר הכביש קדימה ואחורה. אין ספק, היא רוצה שהאוטובוס יגיע
כבר.
בתחנה היו עוד אנשים. מספיק אנשים כדי שלא יהיה לה מקום לשבת.
היא צריכה לעמוד והרגליים שלה כבדות ועייפות וכבר ורידים החלו
לבצבץ ולא בגלל הלידות.
הרבה אוטובוסים עוברים בכביש העמוס, כביש שמחבר את תל אביב
העיר מעל גשר על נהר הירקון  עם השכונות היותר צפוניות של העיר
הרותחת הזו.
בתחנה ישבו שתי בנות עם דגל צבעוני. היא הסתכלה עליהן. הן היו
נראות שמחות. בעין שלה נצצו טיפות של זיעה. לא, היא לא יכולה
לבכות, היא מעומעמת רגשית.
וכל האוטובוסים שחולפים הם לא האוטובוסים שלה. לפעמים נדמה לה.
הנשימה שלה נעצרת, היא חשה כבר בגופה את קרירות המזגן, את
המושב המרופד, את התמונות המתחלפות מהחלון. אולי אפילו תגיע
רוח לא חמה מדי, מלטפת, נוגעת. היא כמהה לזה.
במבט נוסף על זוג הבנות, היא הבינה שאולי הן בכלל לא מחכות
לאוטובוס. גם לא היה נראה שחם להן. לא הייתה להן מטפחת שחורה
על הראש, גם לא ורידים ברגליים.
היא נזכרת שפעם היה אוטובוס שלקח אותה עד הבית. הוא גם הגיע
מהר. האוטובוס הזה היה משהו מיוחד. אוטובוס מעופף. היא יכלה
לעופף עם האוטובוס מעל גגות העיר ולראות את כל העוברים והשבים
וגם את הים. היא לא הצטרכה לעמוד בפקקים, אז גם עוד לא הייתה
לה מטפחת שחורה על הראש. כל המטפחות שלה היו לבנות או אדומות
עם נקודות לבנות. לאוטובוס הזה היו ארבעה כיווני אוויר. הייתה
גם את הסחרחורת מהתעופה, אבל זו הייתה סחרחורת נעימה, לא כמו
זו שיש לה עכשיו מהחום. הוא גם היה צבעוני. כמו הדגל הזה
שמחזיקות שתי הבנות. היו לו צבעים של קשת והוא היה צופר
במנגינה. לא כמו האוטובוס הזה שעצר עכשיו בתחנה וצפר בקול
צרוד: "הלו גברת, את רוצה לעלות או לא?" - לאוטובוס ההוא, היה
קול נעים. קול של בת. אולי של אימא. היא לא ממש הייתה בטוחה.
הוא גם לא נסע כל כך מהר כשהיא התמהמהה. בכל זאת עברו כמה
שנים. והיא כבר לא מאוד צעירה. ויש לה גם מטפחת שחורה על הראש
שהיא לא מצליחה להוריד. והרגליים שלה כואבות, והיא מזיעה, וגם
לא שתתה מספיק ויש לה סחרחורת לא נעימה. האוטובוס המעופף היה
עומד עד שהיא הייתה יורדת רחוצה נקייה וריחנית. גם לא היו
אנשים בתחנה. וגם עכשיו אין אנשים בתחנה. רק אישה עומדת בחום
של חודש אוגוסט לא מסוגלת לעלות לאוטובוס, לא מסוגלת למהר, לא
מסוגלת להיכנע. לא מסוגלת לשכוח את האוטובוס המעופף.