כלב לא זוכרים. אתה מחליף כאלו בחיים כמו אבן במצית. אתה לא
אמור לזכור את כולם. לא אמור. אני זוכר את שלי. הכלב שלי
שהרגתי. הכלב שמת בגללי, בשבילי אולי.
היצורים הדפוקים כל הזמן הורגים את עצמם. הם נדרסים, הם
טובעים, לפעמים מורעלים. שלי נחנק. הוא תלה את עצמו אחרי
שעזבתי אותו שם, קשור לגדר ליד הברזיה בגן. הייתי צריך להוריד
ממנו את הרצועה לפחות. לא רציתי אותו יותר, אתה מבין. הוא היה
יותר מדי בשבילי.יותר מדי נחמד. יותר מדי פיקח. ואולי לא
מספיק. אם רק הייתי מוריד ממנו את הרצועה. אני מניח שזה
המינימום שבעלים צריך לעשות כשהוא נוטש ככה סתם את הכלב שלו.
לא?
אני זוכר שחזרתי לשם. למה? חזרתי בשביל... חזרתי בשביל לראות
אותו. שוב, עוד פעם אחת אחרונה. כי הוא הצחיק אותי. לפעמים.
היה מניח את הראש שלו עליי ככה, ומביט בי. ואני, אני חזרתי לשם
בשביל זה. ויכול להיות שלא הייתי צריך. הוא היה מונח על הגדר,
הרגליים הקטנות שלו עוד מפרפרות. הוא דימם מהאף. מהאף. והוא
ניראה כל-כך אבוד, תלוי ככה מהרצועה. הרצועה...
כלב לא זוכרים, אתה יודע. יש לי כלב אחר עכשיו. והוא אחר.
הכלב. אני אף פעם לא משאיר אותו לבד. אפילו לא לרגע. אני יודע
שהוא לא יעשה לעצמו כלום. לפעמים נדמה לי שהוא לא חכם מספיק
בשביל זה. אני נועל אותו בשירותים. הוא למד להשתין ולחרבן
באסלה. הוא אפילו מוריד את המים.
והוא מאושר אני חושב. אני כבר לא. חושב, זאת אומרת. ויתרתי על
זה ביחד עם הרצועה.