אלפיים. ראשון בינואר, אחרי לילה שלם בצבא, נוסע לרמב"ם, כמעט
נרדם על ההגה בדרך. כניסה ראשית, חוצה בצעדים רחבים, שיט, קצין
במדים והבעה של סוף. כולם מסתכלים, כולם מפחדים לשאול. שומע
לחשים, אנשים מתייעצים אם קרה משהו והם לא שמעו.
עובר בדלתות הזכוכית. הדשא מאחור עם הצאלון הענקי. ימינה לבית
החולים הישן של הנזירות. הבהוב של ים כחול בין הבטון. נכנס
אליו לחדר.
הוא שוכב על המיטה, אבא שלו יוצא החוצה. איש קטן שהיה פעם כל
כך שמח, עכשיו הוא שבור. שבור. הזקן החום שלו הפך לבן בחודש
האחרון. אני מתקרב אל המיטה, הוא פוקח עיניים. אין בהן חיים.
רק ויתור, השלמה, ציפיה כבר לסוף.
הוא מרים יד דקה, לבנה לגמרי, השיער הזהוב הארוך שהיה לו כבר
איננו. אני תופס את כף היד שלו בעדינות, הוא לופת את שלי. מנסה
להגיד משהו. לא מצליח.
מסתכל מסביב. תמונה שאחותו ציירה לו על הקיר מעל המיטה. כמה
קרני שמש נכנסות מבעד לחלון, שברירים. הגיטרה שלו ליד הקיר.
הוא מצביע עליה. אני מגיש לו אותה, הוא מצביע עלי.
יש לו ברז אינפוזיה בכל יד. השפתיים שלו יבשות. אני לוקח חתיכת
צמר גפן, מרטיב אותה, מעביר לו על השפתיים, אחר כך על המצח.
הוא מצביע שוב על הגיטרה. האצבעות שלי רועדות. הוא אוהב את
כשזה עמוק. צלילי הפתיחה כמעט שוברים אותי, הוא דווקא מחייך
קצת. אני מסיים את השיר, שר בקול רועד. שם את הגיטרה חזרה
במקום. יושבים, מסתכלים אחד על השני בלי לדבר. הכל עובר
בעיניים.
אחרי שעה אבא שלו חוזר, מוריד אותו לכסא גלגלים. אני יוצא.
קצין במדים עובר שבור בכניסה הראשית של רמב"ם. אנשים מסתכלים.
אישה אחת מבוגרת מתקרבת לשאול מה קרה. הוא דוקא כל כך רצה
להתגייס לצבא. אבל לא נתנו לו.
לא ראיתי אותו יותר.
בן עשרים ואחת. רבאק.

יוצא מרמב"ם, כביש החוף, לא זוכר כלום מהדרך. מחלף עתלית
ימינה. עובר את מחנה הפליטים הישן, פסי רכבת. חונה על החול,
יורד אל קו המים.
גלים גבוהים, ים כחול-אפור.
מסיר נעליים צבאיות, מסיר גרביים. ישיבה מזרחית, לבד לגמרי על
רצועת החול הזו. החוף הזה.
החוף הכי אהוב עלי בארץ.
מסתכל במים. קר, מתעטף במעיל, מנסה לרוקן את הראש. נו באמת. זה
לא יעבוד. מחשבות שאין לי שום שליטה עליהן נכנסות. מה הוא ידע?
מה הוא עבר? הוא הספיק דברים? הוא רצה להספיק? שבע שנים עם
המחלה הזו. שבע שנים של טפולים והקרנות ותרופות והקאות וחולשה
נוראית, ואצבעות שלא נשמעות למוח הפוקד עליהן לנגן - והוא -
היו שבועות שלמים, הוא אמר לי, שהדבר היחיד שמחזיק אותו זו
המחשבה שיוכל לחזור לנגן.
וטלפון אחד באמצע הלילה היחיד שלא יכולתי לעזוב במהלכו את
היחידה בכל השירות. וציפיה אדירה לסוף הלילה הזה, ונסיעה
ארוכה. וכל הנסיעה המילים חוזרות ומתנפצות בתוך הראש, דוחקות
החוצה את העיניים, מבקשות לצאת בצעקה, בדמעות.

המצב שלו נהיה קריטי. אם לא תבוא היום, לא בטוח שתוכל לדבר
איתו יותר.

איך ברגע אחד, מצב שכבר השלמת איתו באיזשהו אופן הופך אותך
קרביים החוצה, קשיחות מדומה פנימה, הלב מולבש על החזה מבחוץ,
חשוף לקור, לפגיעות אקראיות. כל תנועה בחולצה מורגשת, כל נשימה
חופנת יראה.

מסיר את המעיל, החולצה, מסיר הכל. נכנס ערום למים, אמצע החורף.
עומד בתוך הגלים עד החזה, מנסה להקפיא קצת את הבעירה הזו
שמאיימת לכלות. כמה זמן עמדתי שם? לא יודע. הזמן איבד את עצמו.
הלך למקום אחר. לא לחשוב על כלום. לסרב לדעת מה יקרה בעוד יום,
יומיים. אולי אפילו ברגעים אלו ממש.
הסלולרי מצלצל, האיתורית מצפצפת. הקולות האלקטרונים נבלעים
ברחש הגלים.
שיצלצל.
שתצפצף.
אני בתוך עצמי עכשיו.