היא בוגדת בו, כבר שנתיים. זאת אומרת - יש לה יחסים בכלל עם
מישהו אחר. לא איתו.
כשרק הגיעה, נראה היה לו כאילו האור עולה פתאום, מציף הכל
בבוהק גדול, חודר לכל פינה בנשמתו, בלבו שכבר אמר עליו תפילות
אשכבה וכרכו בתכריכים לבנים ואפילו טיפה, אפילו טיפה אחת של דם
לא עברה דרכם עד האור הזה שהביאה אתה, מאיר את חרכי הסדקים
ומעמקי התהומות שסימנו את ליבו. כמו טביעת אצבע, טביעת הלב.
הוא והיא היו יושבים שעות, מסתכלים זה על זו, שותקים.
ועכשיו - עכשיו היא איננה. האור הזה שהגיע באמצע הלילה עזב עם
עיניה, ולו רק -
לו רק יכול היה לראות את פניה עוד פעם אחת נוספת, להזכר באותו
ליל שבת סגרירי, הלילה והיופי שהביא בכנפיו.

יושב, מכורבל כולו בשמיכת טלאים משובצת על המרפסת, תה עם ברנדי
בכוס זכוכית (ככה היתה שותה. תמיד בכוס זכוכית, והוא - הוא הרי
רוצה שכל דבר יזכיר לו אותה, שבר את כל ספלי החרסינה בבית).
מביט בגגות העיר מתחת, אפודי ערפיח, עטורי ערפל. הכל מטשטש מול
עיניו, הגגות, זכר עיניה, שפתיה, צווארה, תלתליה הארוכים בצבע
הקש הרטוב. מערבב את הברנדי בתוך התה, מוסיף עוד מנה אחת -
גם החלום מטשטש, נפוג עם קרני השמש האחרונות, מה היה? מה רצה
בעצם? כל כך -
כל כך מסוכן היה להתאהב ככה, לשים את הלב על השולחן כמו הימור
אחרון במשחק קלפים, אבל -
אבל איזו ברירה היתה לו, בעצם?
והוא יכול לשבת, לחכות ככה שעות אולי, ימים אולי, שבועות
הזורמים להם לחודשים, חודשים מצטברים לכדי שנים, שנים מחליקות
לכדי תקופות חיים.
הוא יחכה על המרפסת, תה מתקרר עם ברנדי, שמיכת טלאים משובצת -

אולי תשוב.

תשוב עם החלומות שמעולם לא ניסו להגשים, מעולם לא ניסו לחיות
בטיסה, תשוב וישבו יחד, במרפסת, בגשם של שבת בבוקר, שמיכת
טלאים משובצת, תה עם ברנדי בכוסות זכוכית, יד סורקת יד בתנועות
קטנות, הבל תה וברנדי מצטרף לערפיח ולערפל, איתה, איתה -
או עם מישהי אחרת.

זה מסוכן, להתאהב ככה.