איך לפעמים אני, עם הכל וכל - כל כך לא יודע מה לעשות, למה
לצפות, פתאום באמצע הרחוב, רואה אותך אחרי כל כך הרבה זמן. כמה
זמן עבר? שלוש שנים, לא? אולי ארבע. לא זוכר כבר. מה הוא זמן
בסך הכל? פרחים קטנים יפי עלי כותרת בלבו של כל אחד מאיתנו.
מסתכל עלייך מהצד, לא ניגש. את שמה לב. תמיד היה לך חוש כזה,
תמיד יודעת מתי מדברים עליך, מתי יש מישהו בצד השני של הרחוב
שבוחן אותך, מחפש כליות ולב, מוצא רק כליות.
תמיד יודעת מתי השכנה מן החלון ממול מסתכלת לך אל תוך חדר
השינה.
טוב, זה לא קשה. זה תמיד, בכל רגע נתון. לא הולכת לישון האישה
הזו.
במהלך השנים שחלפו שמעתי מדי פעם - את עושה כך ואחרת, לומדת
קצת, עובדת קצת. יש לך חבר, אין לך חבר, יצאת עם ההוא שאיש לא
אוהב, גרת עם הגמד שנה וחצי בתל אביב, דירה קטנה ומעופשת ליד
הירקון - את שגדלת בבית שהיה יכול להכיל עוד ארבע משפחות מלבד
זו שלך.
בוודאי מבחינת כמות האהבה והפרגון בין אח לאחותו, בין אם לבתה.


בזמן האחרון - החבר האחרון המשותף שנשאר לנו עבר צד, הוא עכשיו
רק אצלי. לא שומע עלייך יותר שום דבר. גם אותו הרחקת מתוך
נסיכות הקרח שבנית לך. כל כך הרבה אנשים היו פעם מסביבך, כולם
כל כך רצו שיהיה לך טוב, ואת -
את כנראה לא.
אין לי הסבר אחר.

מן הצד האחד של הרחוב לצד האחר, הגבעול שעליו מונח הראש שלך זז
בתנועה ההיא, הכל כך מוכרת, מתנדנדת קצת, הצעד שמתחיל ברגל
ימין קצר מעט מרעהו המתחיל ברגל שמאל, האגן נע מצד לצד בדרך
ההיא שאף אחת אחרת לא יכולה. הצמה הארוכה משתלשלת עד למתניים.
משקפיים כהות באמצע החורף. העור הלבן כל כך.
מישהו הולך לצידך, מדבר איתך, נוגע מדי פעם. ידעתי, משהו אמר
לי כבר לפני הרבה זמן, תחושה כזו של בוקר - יש איתך מישהו, יש
מישהו שאת אוהבת, מישהו שאינו אני.

זוכר את הפרידה, ליד מרפאת הוטרינר.

לא, לא מתכוון להיות סנטימנטלי. את היית זאת שאמרת שאני לא
יכול. אבל היי - את מי העולם הזה מחסל? את מי הוא מחשל? מי
נשאר ליד מרפאת הוטרינר ומי התרחק בצעדים כפויים, לא מסתובב
לאחור?
את עוצרת, רואה אותי מביט בך. אין חיוך, רק עוית קטנה של העין.

לא התכוונתי להכאיב. איך, איך זה שאנחנו תמיד מכאיבים לאלו
שאנחנו אוהבים יותר מכל?
הוא מחבק אותך. הבזק טבעת על קמיצת יד ימין. את אומרת לו משהו,
הוא אומר משהו בחזרה, ואני -
אני לא קורא שפתיים.
פעם - פעם היו רגעים שרציתי לגרום לך לשתוק. הדברים שהיית
אומרת. מלכות האשליות הזו שהנדסת סביבך, ההתפכחות, הנפילות
הקטנות. חריקות השיניים בלילה כשאת ישנה, הבכי החנוק מתוך
שינה, אל תוך הכרית, ההכחשות.
יש כאלו שעומדות ובוכות בגשם רק כדי לקבל חיבוק. את -
את לא ידעת לקבל חיבוק ברגע המתאים. או שמא-
שמא אני לא ידעתי לתת.

לא יכול לראות אותך ככה. שמישהו יכבה את השמש.
את מי העולם הזה מחסל? את מי הוא מחשל?

רק רציתי לעבור את הכביש, להסתכל לך בעיניים התכולות הכהות
האלו, לקבל ממך הבטחה שטוב לך, שיהיה לך טוב. אף פעם לא יכולת
לשקר לי בלי שאדע.
את מי העולם הזה מחסל? את מי הוא מחשל?