קם איש בבוקר, יוצא אל הקיוסק שבבעלותו, מרחק שבע דקות הליכה
רגלית מתונה. עוד יש זמן לומר שלום בדרך לאנשים השייכים לסוג
הזה, אשר נמצא בדרכים בשעות האלו. אחווה זעירה ושקטה של משכימי
קום.
מרחק שבע דקות הליכה רגלית מתונה, אך הזמן אינו דוחק ואינו
מחזיק בגרזן מעל לראשו, וכך מתארכות להן שבע הדקות בעצירות
והחלפת ברכות והתעניינות של בוקר בכך ובכך - והנה חלפה לה רבע
שעה והגיע אל הקיוסק הזעיר, שדלתו סגורה ותריסו מוגף, וכבר
עומדים שלושה אנשים ומחכים, מי לכוס קפה של בוקר, ומי לעיתון
ומי לסיגריות.
המצפה לעיתון כבר שלף עותק מן הערימה והוא עומד ומעיין בו,
מרפרף בזריזות על הכותרות, מחשב האם לקנות באמת, או להחזירו
לערימה.
נכנס איש בבוקר אל הקיוסק שבבעלותו, מגלגל את התריס, שופת
קומקום לקפה, מחליף סחורה במטבעות ושטרות, ונזכר כי למחרת יום
נישואיו. מייד שולף בריסטול לבן גדול ורושם עליו בצבעים ברכה
לאשתו, ומקשט בבלונים ורושם לעצמו פתק במגירת הקופה הרושמת -
לזכור לתלות השלט לפני תום העבודה.
חוזר איש לביתו והוא עייף. עולה על יצועו לאחר ארוחת הערב
המאוחרת וליבו מתרחב משמחה, שמחה על כי זכר לתלות את השלט, על
אשתו, על בנותיו.
ובנותיו השלוש, בשעות החשוכות לפנות בוקר תולות בלונים ושלטים
ברחבי הבית ואופות עוגה בשקט בשקט. והאישה ישנה ואינה יודעת
דבר אודות האהבה הגדולה המציפה את חייה כרגע. חולמת על עתיד
טוב יותר. ולא שעכשיו לא טוב, אבל יכול להיות טוב יותר. הרבה
יותר.
ובאות הבנות בבוקר המחרת עם כוס של תה צמחים ועוגה להעיר איש
ואישה. ומתעוררת האישה וכולה אהבה אל בנותיה ואל אישה,
ולא מתעורר האיש.
ולא יתעורר לעולם.
רק הקיוסק בשלטו
ובכיה של אשתו
מצפים עוד לך, עובר אורח.
(איגי, שיהיה רק טוב שם למעלה). |