ד. צב ים



צב הים הוא מן הבריות האציליות בחלקו המימי של כדור הארץ, ומי
שצלל בים כשלבו פתוח יודע מה כוונתי, שכן צב הים הוא היפוכו של
הכריש, והוא אחיו המרחף של צב היבשה הגמלוני, וידידו הטוב
והשלו של הדולפין הילדותי, וזכות גדולה היא לשהות במחיצתו בעת
שהוא מניע את ידיו, שהן כנפיים עדינות של ים, ולהתבונן ארוכות
בשריונו האפרפר, המעוטר כתמי זהב ונקודות סגולות ואדומות, ופעם
הכרתי צב כזה, שנהג לפקוד שונית ליד חופו של האי הקטן בליקסג,
וכבר אז, עוד לפני הזונות ולפני שנבקעה אישיותי ובטרם החלה
לנזול ממני הכתיבה, ראיתי את יופיו ונקשרתי אליו בערגה וביקשתי
ללוות אותו וללמוד ממנו עד כמה שניתן, והוא הניח לי לשחות
בחברתו, לצדו ומעליו, במרחק של נגיעה מריבועיו של שריונו, וכך
בילינו בכל פעם שהיינו נפגשים, עד שיום אחד אחז בי מצב רוח רע
ומין צמא, וכבר כשידי הושטה ידעתי שהמעשה פסול, אבל אחזתי
בפינתו הימנית האחורית של שריונו, מופתע מכך שהשריון, הגם שזהר
בין אצבעותי, היה קשה וחלקלק, וצב הים הסב אלי את ראשו, בלי
בהלה, והסתכל בי בעיניו השחורות, מחכה שאומר לו מהו הדבר שאני
מבקש, אלא שעיני-שלי, שהיו נתונות במסכה, ופי שאחז בתוכו את
וסת האוויר, התאבנו, וחשתי, כנגד ההיגיון, שהצב, שהיה קטן ממני
בהרבה, יכול לעשות בי כרצונו, וצב הים, לאחר שהשתהה שנייה או
שתיים בנימוס מתון, הניע את זרועו הימנית בתנועה חזקה, וגופו
רחק שמאלה בזווית חדה, ולמחרת עזבתי את האי.