שגב, חתלתול בלתי חברותי שכמוך. שומדבר כבר לא יכול לעזור לך,
חוץ מהשתלת מוח דחופה ומיידית. אתה יותר משוגע אפילו ממני.
איזה מין בנאדם דפוק אתה, שכדי לעבור חוויה דתית בבית כנסת אתה
צריך להקת רבנים במחוכים וביריות, שישירו לך אופרה בנוסח עדות
הפרוג. מרוב הרדיפה שלך אחרי "הפרוורטי", המוקצן, ה"פרינג'"-
אתה מאבד בדרך כל מה שיכול אי-פעם להיות יקר לך. כן, גם
אותי. מה אתה חושב לעצמך, שאני אמשיך להסתובב סביבך כמו גרופי
קטנה ומשולהבת?
אתה חי בסרט, ילד. לפי כמות הפוזה האינטלקטואלית המיוסרת, אפשר
לחשוב שאתה בנו האבוד של גיתה ונכדו הלא-חוקי של שילר. טעות.
תמשיך לחפש אחרי האהבה האמיתית והיצירה האולטימטיבית. אין שם
שומדבר. והנצח הוא סתם חדר קטן ומלא עכבישים. הדבר היחיד, שיש,
זה אנשים, שיכולים לאהוב, לחמול ולגעת אחד בשני. ואת כל זה אתה
מפספס בגלל ההזיות בהקיץ שלך. ירחם אלוהים על נשמתך האובדת.
אני כבר התייאשתי ממך.
הנה מה שכתבתי לך. לא שאתה תבין ממנו שום דבר. רוב הסיכויים
שאתה תרים את השיר הזה שלי כמו את שאר השירים שלי ותנסה לפרק
להם את הרגליים כמו שחוקר עושה לחרק עם פינצטה. שיהיה לך
לבריאות.

"הייתה באה לכבוש את העולם, עורה כמו מחלה, עפעפיה עטורים
קרינה רדיואקטיבית.
מסעירה הכל למטה ולמעלה, היא אומרת לך:

"באתי למצוא את היונה שלי. שלחתי פרפר מת לאוויר העולם והוא
החזיר לי אותה ירויה ופצועה, אספסוף משולהב שתה את דמה. ביקשתי
מישהו, שיעזור לי, אבל הוא רק חייך והצביע על השמיים.
רציתי לומר לך מילות אהבה, אבל בדרך הן השתנו לפצצות ולצרורות.
היה לי לתת לך שקט מהמדבר, כוכב זוהר, תפוח זהב ועץ פרי, אבל
כל מה שהיה לי- לקחה ממני את הרוח, ומה שנשאר- תבעה לעצמה
האדמה. אין לי כלום. חבק אותי. אתה יפה כמו מלאך ובהיר כמו
כוכב השחר".

לשונה חדה כמו חרב, דבריה חלקים כשמן, מנשקת לך את הפנים, ידיה
פורמות את חולצתך. היא יכולה לשלוט בגוף ולא ברוח, לקחת את
התאווה ולא יותר.

היא אומרת: "אני רואה אותך שקוף בראיית המחשבות החדה שלי.
אני בתוכך, באני הכי אני שלך. משורש נשמתך יצא ניצוץ וילמד
אותך את הצער. לפני שתדע מהו חטא, אבוא ליישב בך את הניגודים,
לשאת לך הפכים. רציתי לתת לך מחילה, אבל איש החסד האמיתי עשה
ממנה זמן."

מנשקת לך הפנים, היא יושבת בחיקך, סותרת שערך, פורעת בגדיך.

תשמור על החופש שלך, ילד.
לא יעלה השחר על החיבוק שלכם, והיא תוציא לשון נחש
ותמצוץ את לשדך. וקול ההגיון הבודד, אנא ינווט את סובך עיניך?
עכשיו אתה יודע, שוט. היא יכולה סופית למות. לב שבור אתה כבר
לא תרגיש, רק צל של שקט ואוויר אדיש."