אני נופלת וקולי נישא למעלה הרחק מכאן. אני יודעת שהוא נשמע.
אי שם על ענן רחוק יושב לו מלאך ללא כנפיים ושומע את זעקתי.
אני קוראת אליו, אני צועקת. אני לוחשת. הוא יודע מי אני. שוב
הוא מקשיב ללא יכולת. הפעם גם הוא צועק. אבל הקול שלו עף
למעלה. ואני למטה, רוצה להגיע רחוק. אולי הרוח תשא אותי אליו
במקום להניח לי לצנוח. הוא רוצה להרים אותי אליו, אבל אין לו
כנפיים. והוא יודע שאם הוא יקום מהענן הוא ייפול יחד איתי.
אני בוכה, והדמעות שלי לא נושרות, הן נשארות עוד קצת למעלה. הן
יכסו אותי כשאני אנוח בתהום. כל מה שהוביל אותי לרגע הזה נעלם.
ואני כבר לא יודעת מה אפשר לצעוק כדי להביע את מה שאני חושבת
עכשיו, כלום. אני מחכה לשקט אבל האוויר רועם לי באוזניים. אני
מנסה לדמיין שאני עפה. שאני עפה רחוק ולמעלה. לא צונחת באותה
נקודה נצחית. אני עפה מהר, משיגה את הגוף והמחשבה ומגיעה לענן
שלו. של המלאך שלי. הוא יצליח להציל אותי מהגיהינום, ונוכל
לעוף שנינו הרחק מכל הבלגאן והקולות. נעשה סיבובים באוויר
ונעזוב את העולם. רק שנינו. הרוח תלטף אותנו בעדינות. לא תכאיב
לי בפנים כמו שהיא עושה עכשיו. אני ארגיש רק משי, אראה רק
כחול, ובמקום להריח את הזיעה שלי, אני אריח אותו. הוא יחייך
אלי והפנים שלי יזכו שוב בצבעם.
הוא שומע את משאלתי ובוכה. דמעות שמנות זולגות מעיניו אל לחייו
ומשם אלי. הדמעות שלו משיגות אותי. הן גדולות ומלוחות נספגות
בשערי הפרוע ובעור. העצב שלו עוטף אותי. ורק עכשיו אני מרגישה
את העצב שלי. הוא דוקר לי את הכתפיים ואת החזה. וכל הגוף שלי
צורח. זעקה נוספת בורחת ממני. משהו שונה בה, כואב. הזעקה עולה
למעלה למלאך, וייסוריו גוברים וצורבים. הוא מרגיש כה חסר אונים
על הענן הזה, כפי שחש כל חיי. אבל זו הפעם האחרונה.
רגל צחורה עוזבת ענן לבן, וגוף שקוף צונח.

בלבו נצר את כל החלומות. כל המשאלות. כל התחינות ששלחתי אליו
ברוח, והוא כל כך רצה להגשים.

הוא לא נופל, הוא נזרק. הוא זורק עצמו אלי. משיג אותי, אוחז
בקרסולי. אני לא רואה, אבל יודעת שמבטו מתחנן - סלחי לי. אני
כבר סיימתי לסלוח מזמן. עכשיו אני מקבלת. זה מה שטווה לי
הגורל. מאז עזבה התפילה הראשונה את שפתיי, הבנתי אילו קורים
אפלים עוטפים את חיי. אולי עמוק בפנים תמיד ידעתי שזו הדרך
היחידה להימלט, שמא אהפוך לטרף. הרוח מצליפה בעיניי הלחות
ומעוורת אותי. עכשיו שהעולם יסלח לי.

אנחנו טסים לתחתית ביחד. הרחק מהשמיים.
נוגעים בתהום הייאוש. היא קורצת אלינו בציפייה. סופגת אותנו אל
תוכה.
ואנחנו כבר כמעט שם. במקום אליו נופלים כל הילדים,
שנולדו עם מלאכים ללא כנפיים.