הלכתי ונעלמתי נבלעתי ונכחדתי. ככה היו חיי, שטופי עננים
שחורים, גשם, רעמים וברקים.
אלה היו חיי, חיי הנפלאים.
ביום גשם אחד פשוט שבו קמתי בבוקר והתכוננתי לעבודה.
איבדתי את הארנק חשבתי... וחשבתי... ולא הבנתי. אמרתי זה רק
מקרה, קורה לכולם.
הלכתי לעבודה בלי ארנק, ולא יכולתי לקנות את הקפה ב-"דנקין
דונאטס" (הקפה וה"דונאטס שוקולד והסוכריות" האהובים עלי מכל).
בסופו של דבר הגעתי לעבודה ברגל ובגשם. ניקיתי את עצמי כמה
שיכולתי ונכנסתי למשרד המנהל, כמו כל בוקר הוא בירך אותי
ב"בוקר טוב" ואני בירכתי אותו ב"בוקר טוב".יצאתי ממשרד המנהל
וניגשתי למשרדי. במשרד שלי חיכתה לי העוזרת נועם. ביקשתי ממנה
קפה והיא הייתה המומה, היא לא הבינה מה פשר הדבר. אני "שרוף
הקפה" של "דנקין דונאטס" מבקש קפה? הסברתי לה מה פשר הדבר והיא
הביאה לי קפה ודונאט שוקולד כמו שאני אוהב אבל הקפה היה של
משרד והיה לו טעם לא טוב, אפילו אפשר לומר טעם רע. השתדלתי שלא
להיראות מבואס אבל היא עלתה עלי... וקראה למנהל שיבוא לנחם
אותי והוא ניחם וכך נגמר לו יום עבודה.
למחרת קמתי בבוקר מצאתי את הארנק אבל בעיה חדשה.
המנהל התקשר ואמר לי שיש לו בשורות רעות וטובות.
הבשורה הטובה היא: שאני מקבל קידום (שמחתי נורא).
הבשורה הרעה היא: שבא משיקגו מישהו בתפקיד שלי אבל הוא נראה
יותר מצליח ולכן אני מפוטר.
בכיתי ימים על גבי ימים.
הייתי שבור, איך המנהל יכל לעשות לי את זה אחרי 5 שנות עבודה
שתרמתי למשרד כל 5 שנות העבודה.
השתכרתי וחיי היו גמורים.