|
הרמתי את מבטי ושם זה היה.
האור.
עדין ורך נופל בין העננים.
והלב נמלא עד גבולותיו.
נפלתי על בירכי כדי לגעת בתחילת עולמי
משהו בי קורא להושיט את ידיי,
ולגעת בסופו, שם למעלה.
ומסביב הכל מאפיר לעומת אותו אור.
האור הקורא לי.
קורא לעזוב.
קורא...
לעוף. |
|
|
אני זוכרת את
הימים הטובים,
כשהייתי צעירה.
לא הייתה יצירה
במדינה שלא עברה
אצלי, אבל היום,
עם האינטרנט
שלהם וכל
הטכנולוגיה, יש
להם אחת חדשה
וכולם שכחו
ממני...
עצוב לחשוב
שהחליפו אותי
בחדשה.
מיומנה של במה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.