את עומדת מולי
לא מבינה
למה אני מתקפל
ולא מחזיק אותך
הידיים רועדות
עם הסיגריה
במבט שלי
אין שום הבטחה
את רצית מישהו
שתוכלי לאהוב
בלי להרגיש רעה
את עומדת מולי
מחפשת בי גיבורים אלמונים
ואני רציתי רק לכתוב לך
שתיקות כבדות
אל תוך כוסית קטנה לשפוך את הכל
כמו היינו נמסים
את באה אלי ואומרת
תביט סביב
אתה לא מספיק חזק עבורי
עם הזיפים, והעיניים שמרצדות בלי הפסקה
מה אתה מספר?
אני מסתובב והולך
רציתי לעמוד איתך
מול הרוח
ולא לפחד
שאני צריך להחזיק אותך חזק
הידיים רועדות, הפנים לא נעות
אל תצפי למילים של כוח
או לתגובות משתקות
שום דבר מזה לא יצא לאור
אני מתמלא פחדים
כל פעם מחדש
יש בי שתיקות
וזמן שאני סופר, הוא נאבד
את רוצה שאהיה בוגרט או ברנדו
אבל אני מתקפל
ואוסף את עצמי
עד לחתיכות הקטנות
אל תתני לרגש האשמה שבי
להיכנע
אל תבקשי ממני
לא לחשוב על זיכרונות
לא לתת לכאב לחדור
את יודעת, זה יעזור לי איתך
את מביטה בתמונות
מדמיינת שאת היפה
שזוכה בכל הקופה
אבל יש שתיקה קלה
אני לא מסוגל להסביר
מה בעצם יוצא מכל זה
מוריד את החולצה
הגוף מצטמרר
את רצית מישהו
איתו היית יכולה לדעת
איפה עוברים הגבולות
לא תצטרכי לצעוק
לא תצטרכי לקלל
אבל איתי, זה פחות מרגיש
אני לא יכול לתת לך
תחושה של עכשיו או אף פעם לא
היד אוחזת בסיגריה
שותק
לא יודע מה לומר
ולא מביט בך
אדם לא משתנה תוך כדי הניתוח של עצמו
אם הייתי רוצה להיות גיבור
יש מספיק מלחמות לשרת
את מביטה עלי וצוחקת
פעם הייתי מוזג לעצמי כוסית
ושוכח מהזמן האבוד,
משאיר אותך לחכות שאחזור
ושהלכת, לא חשבתי אם תחזרי
היום, אני מבקש את הזמן האבוד
תחושה של כישלון
ושאת הולכת,
אין קינאה, רק בדידות
את רצית גיבורים? אבל כולם מתים
חלפו שנים
מביטה בי, ידיים רועדות, שתיקות כבדות
מסגיר הכו, את יכולה לקחת
זה לא הפסד, רק הפסקה.